קוראים לזה כוח הרתעה / מליניאק

מכבי הגיעה למשחק מול הפועל ירושלים באותו ראש בו סיימה את המשחק נגד ברצלונה. לא לוקחים שבויים. לירושלים אין אגרסיביות להעמיד מול התנפלות כזאת, במיוחד בלי דרווין קיצ'ן ויניב גרין. דווקא כשנראה היה שלמפולת לא יהיה סוף, בפיגור 20:10, התרחש אירוע יוצא דופן. ירושלים הכניסה מסירה פנימה. ג'וזף ג'ונס קלע 2 נקודות ראשונות בצבע.

מוטב מאוחר מאשר אף פעם, כי אם ירושלים הייתה ממשיכה בתחרות שלשות, היא הייתה נשחטת עוד לפני ההפסקה. למסירת כדורים פנימה והחוצה יש ערך, גם אם הם לא מסתיימים בסל. זה מאלץ את ההגנה להתכווץ ולהיפתח, וכך נוצרות אופציות לחדירה.

דווין סמית' ואלכס טיוס הם שני חוסמים מצוינים, ובראיין רנדל לא ייתן לשחקנים שחודרים לטייל לסל. מי שחושב לחדור דרך ההגנה של מכבי, צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לחטוף גג או מכה כואבת ביד. קוראים לזה כוח הרתעה.

ברבע הראשון הייתה לחסימות של מכבי השפעה פסיכולוגית קשה. דונטה סמית', ברייסי רייט, ליאור אליהו ויותם הלפרין העדיפו להעביר כדור מחוץ לקשת, ולזרוק את הכדור ממצבים שאין מהם אפילו ירידה להגנה. כשהבינו שלחטוף גג זה חלק מהסיכונים ששחקן חייב לקחת, רייט התחיל ללכת לקו ולאסוף נקודות בעונשין.

סמית' חוסם את ג'ונס(צילום: עוז מועלם)

אליהו חי מתנועה ללא כדור ברחבה, ובדקות שג'וזף ג'ונס במגרש יש שם פקק תנועה. כשליאור יוצא לשחק רחוק מהסל, השומר שלו עוזב אותו וההגנה עוד יותר צפופה. כולם מתפעלים מהובלת הכדור של אליהו, ובאמת נחמד שגבוה מסוגל גם לכדרר. הבעיה שכאשר הוא לוקח ריבאונד ויוצא להתקפה בכדרור, דיביזיית שריון מספיקה לחזור להגנה. לעומת זאת, כשדונטה סמית' לקח ריבאונד והעיף את הכדור קדימה, יותם הלפרין הגיע בפעם הראשונה לשלשה חופשית במעבר.

דונטה סומן גם אתמול כמטרה, וירק דם כדי להגיע לזריקות (רק 5 מ־11). טייווין מקי שיחק טוב ושותף 20 דקות. מפגש עם מכבי ביד אליהו זה לא זמן לניסויים. ג'רמי פארגו עבר שינוי. טוב לו, טוב לגודס, טוב למכבי. הוויתור למרקז היינס על הזריקה האחרונה בסוף הרבע השלישי היה אירוע מכונן. מי שטורח בתחילת העונה, נהנה במהלך העונה.