"למה לא 100?"; איך לטפח הישגיות בילדים
אתם שולחים אותם לקורסים שיכינו אותם לכיתה א', מלמדים אותם אנגלית מהרגע הראשון ומשמיעים להם מוצרט עוד כשהם בבטן - הכל במטרה לגדל ילדים הישגיים, שיגשימו את הפוטנציאל שלהם. אבל בדרך אתם מאבדים את מה שחשוב באמת. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר
קיבלתי שיחה נרגשת מאיזו מישהי שמראיינת כוח אדם לחברה גדולה. היא אמרה לי מעדנות, שאם עוד פעם היא תשמע מועמד מציין את המילה "פרפקציוניזם" ברשימת החסרונות שלו, היא הולכת להקיא לו בפנים, או לכל היותר לגלגל אותו מרום המדרגות. אגרסיבי מעט, אבל הבנתי.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>
הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :
רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור
מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!
בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם
להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?
ואיך זה קשור להורות, חינוך ילדים ודור הסלפי? טוב ששאלתם. החברה המודרנית מאפשרת כל כך הרבה (שטויות חסרות ערך) ומנטרלת כל כך הרבה (אפשרויות למאמץ משמעותי ונשיאת תסכול) עד שלפעמים באים הורים טובים, שפויים וישרי דרך, רוצים לגדל ילד שיגיע להישגים, יעני נורמלי, ואז הם נתקעים באחד משני קירות - או שמכוונים אותם להשיג הישגים שלא רלוונטיים בשיט לצמיחה של הילד שלהם, או שמעוררים בהם אשמה על כך שהם פרפקציוניסטים.
ובין לבין התחושות הסותרות הללו, אנחנו שוכחים את התהליך הטבעי והחיוני שילד עובר מרגע בקיעתו מן הביצה. לא, לא גמילה מחיתולים ואפילו לא כישורי שפה. אני מדבר פשוט על התפתחות.
להתלהב מהדרך - לא מהתוצאה
ילד נורמלי חייב להתקדם בכל דקה מחייו לכיוונו של המבוגר . זו תמצית המילה "התפתחות. אי לכך ובהתאם לזאת, התפתחות אינה יכולה להיות מצב סטטי. אי לכך ובהתאם לזאת (פעם שניה) - התפתחות נורמלית מחייבת מידה סבירה של הישגיות.
עכשיו, מה קורה? רובנו מתבלבלים בין הישגיות והישג, או במילים פשוטות - אנחנו מפעילים את מבחן התוצאה על הילד בשלב מוקדם מדי, כאשר בעצם היינו אמורים לתגמל אותו על מאמץ, על התמדה, ועל כל תהליך של שיפור הדרגתי.
"אז רגע, אם הילד עד עכשיו עמד על 60-65 בתנ"ך, ועכשיו הוא בא לי עם 71 ומחייך, אני עוד אמור להתלהב ממנו?". התשובה הראשונה היא "כן". התשובה השניה היא "כן באבו-אבוה".
ותפסיקו לחשוב שאתם מטפחים בינוניות. השלב ההישגי הראשון בחייו של הילד הוא לנצח את עצמו. רק בשלבים המאוחרים יותר (גיל ההתבגרות וצפונה) הניצחון על הסטנדרטים החיצוניים ועל הנערים האחרים יקבל משמעות קריטית. הדרך מתחילה בללמוד את עצמך ולהתגבר על עצמך.
הבעיה מתחילה כשכל העולם ואשתו מנסים לשכנע את ההורים לתעל את דחף ההישגיות המבורך של הילד לכיוונים שמתאימים להם: קריאה מואצת ובהולה בגן חובה, אודישנים הזויים ואפילו פונקציות מסחריות שמנסות - אבוי לאוזניים שכך שומעות - למקסם את ביצועי הרגשות שלו באמצעות חיסונים כאלה ואחרים.
ובתוך כל ההמולה האלקטרונית הזו ניצב הילד, ולמען האמת - יש בו דחף טבעי להתקדם, להתנסות, להצטיין וליצור בידיו ובשכלו תוצרים מורכבים יותר ויותר. ההישגיות טבועה בדמו.
הבעיה היא שהילד הזה מחזיק בקירות בית החזה שלו נפש אנושית, ונפש אנושית סטנדרטית היא לעולם קונפליקטואלית. במילים אחרות, בצד הדחף הטבעי להתקדם ולהשיג הישגים (לגדול), קיימים גם הכוחות הרגרסיביים, שמעודדים אותו להתפנק, להיתלות באחר ולחתור חזרה אחורה לשלבים הקודמים בחייו.
מה שמסבך את כל העניין הוא ששני צדי המטבע הנ"ל נורמליים לחלוטין, והפרופורציות ביניהן משתנות בכל רגע נתון, ואין שום נוסחה שתחליף את שיקול הדעת של ההורים ותנחה אותם מתי ללחוץ על דוושת הגז, ומתי לכסות אותו בשמיכה חמה, להביא לו שוקו ולהעביר לניוטרל.
אבל אם חפצתם לטפח הישגיות בתבונה ולא בהיסטריה, הרי כמה עקרונות בולטים:
1. טפחו את התחומים שהוא אוהב ממילא
תמיד, אבל תמיד, עדיף לזרוע את הזרעים בתחומים שהילד ממילא אוהב ונמשך אליהם. זה יכול להיות תחום פעילות (טניס) מיקום (הבריכה) או אפילו אובייקט שמשמש כנקודת מוצא (ספר/סרט שהוא אוהב).
2. מה השלב הבא?
על בסיס הסעיף הקודם, נסו לקבוע (ביחד עם הילד או לבד - החלטה שלכם) את השלב הבא בהתקדמות. ההתקדמות אמורה להוביל להנאה גדולה יותר ו/או לתוצר מורכב ומספק יותר.
3. בלי פרסים
השתדלו לא לתגמל קונקרטית (במבה, אייפון, דולרים). החיזוק הכי אפקטיבי הוא שתביעו עניין בפעילות, תדברו איתו עליה ותרחיבו אותה (מקומות נוספים, בני משפחה אחרים וכל מימד שמגביר את המורכבות).
4. ודאו שיש עניין בתחום
אם אתם בונים על זה שהוא יראה הישגים בתחום חדש - קודם כל ולפני הכל צריך להיות שלב ארוך של חשיפה לתחום הזה ובדיקה אמיתית ולא מחורטטת שלכם האם הילד נהנה מהתחום ו/או מסתקרן לגביו. עשו תחקיר קודם לכן בקרב הורים אחרים ואפשר אפילו להתייעץ עם הרב גוגל והרבנית אינטרנט.
5. לא לפני גיל 5
תעשו טובה - אל תתחילו את המהלך הזה לפני גיל חמש. עד אז פשוט תתנו לו לשחק והרבה.
ומילה אחת לסיום, לפרפקציוניסטים הבוגרים שבינינו - אילו הייתם יודעים שבכל פעם שאתם מכתירים עצמכם בנימת ישו-על-הצלב כפרפקציוניסטים אתם בעצם מכריזים "אני כזה אפס תבוסתני וחרד מהתמודדות אמיתית עם החיים, ועל כן אני מציב לעצמי מראש סטנדרטים לא ריאליים שאף יצור על הפלנטה לא יכול לעמוד בהם", סביר להניח שאף אחד מכם לא היה מעיז להכריז על עצמו כפרפקציוניסט. המשך חיים נעימים וטעימים.
גיל ונטורה הוא בן אנוש, פסיכולוג, מומחה לחשיבה יצירתית ,ומעביר את הקורס "לחשוב כמו פסיכולוג: יישום עקרונות פסיכולוגיים בחיי היומיום "
