"הנעדר": ליהנות מהפחד
הסדרה הבריטית "הנעדר" עוסקת בפחד הכי גדול של כל הורה באשר הוא - היעלמות פתאומית ולא מוסברת של ילד קטן. המתח שמעוררת התעלומה חודר לנשמת הצופה, ראו הוזהרתם
פחד יכול להתבטא בהמון צורות, גם בטלוויזיה. הוא פורט על נימי הצופים בשלל צורות: ליצן נוראי, איש שאורב בפינה אפלה או התמודדות עם אובדן בלתי נסבל. המיני סדרה הבריטית "הנעדר" משתייכת לז'אנר המתח ולא האימה, אבל הצפייה בה מעוררת חרדות ופחד של ממש - והיא עושה את זה בצורה מאופקת יחסית.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"משטרת האופנה": אז איך המחליפה של ג'ואן ריברס?
"פולישוק": חבל שהיא נגמרה דווקא עכשיו
הטריילר של "הנעדר"
העלילה של "הנעדר" (מבית היוצר של ה-BBC) מתחילה עם הגעתה של משפחת יוז הבריטית לחופשה בצפון צרפת ב-2006. אבא טוני, אמא אמילי והילד אוליבר נאלצים להישאר כמה ימים בעיירה קטנה אחרי שהאוטו מתקלקל לו לפתע, ואז, כמובן, חייהם נטרפים בשנייה. רגע אחד הם מטיילים בדשא הירוק ושוחים בבריכה, ורגע לאחר מכן אוליבר בן ה-5 נעלם במקום הומה אדם. מכאן ואילך מתחילה חקירה, והעלילה מסתעפת לשני זמנים: תחילת החקירה ב-2006 וההתרחשויות כעבור שמונה שנים - כאשר האב יוצא שוב בעקבות בנו.
המעבר בזמנים מעלה שאלות לגבי הדמויות ומה שקרה להן, ולאט לאט, עם התקדמות הסדרה (שזמינה לצפייה ב-yes VOD), מתקבלות גם תשובות לשאלות הללו. את העלילה מובילים ההורים, ובעיקר האב טוני, שמגלה חלקים אפלים בנשמתו. מצטרפות אליהם דמויות משנה רבות הקשורות בחקירה, שהמעניינת שבהן היא דמותו של החוקר הראשי ז'וליאן בטיסט. לכל אותן דמויות משנה, מהבלש הכעוס ועד הפדופיל השכונתי, יש סיפורים קטנים משל עצמן - וכולם קשורים בסופו של דבר לתעלומה הגדולה.
זו לא סדרה מוצפת בדם ובמעיים, היא מעוררת תחושות קשות באמצעות מתח ובאמצעות עיסוק מפורט מאוד בדבר שיפחיד כל הורה באשר הוא. גם הורים שבדרך. טוני יוז עזב לרגע את היד של בנו הקטן, ובמשך שמונה שנים הוא לא מפסיק לנסות למצוא אותו, הוא לא יכול להמשיך הלאה. אמילי מנסה להמשיך בחייה בלי בנה וגם בלי בעלה, אבל הקיום שלה נותר שברירי ועגום. המשחק המשכנע של השחקנים ג'יימס נסביט ופרנסס אוקונור רק הופך את האימה הזו למציאותית יותר - אי אפשר שלא להתקפל על הספה נוכח הייסורים שלהם.
למרות כמה בעיות בתסריט, בעיקר בחלק האחרון, "הנעדר" היא סדרה טובה, ומשמח לדעת שהיא כבר חודשה לעונה נוספת (שתעסוק במקרה אחר ובדמויות אחרות). הסיפור, העריכה והמשחק תורמים כולם לחבילה מותחת ומהודקת היטב שחודרת לנשמה. אורכו של כל פרק הוא שעה, ומדובר בשעה כבדת משקל שמצריכה ריכוז ונכונות להכיל כאב - אבל היא בהחלט שווה את זה. אל פחד.
