האובססיה של השכחה: פרק מ"אליזבת איננה"
מוד דואגת לאליזבת חברתה שנעלמה, אבל מוד היא לוקה בדמנציה ולכן מתייחסים אליה בביטול. אבל היא לא מוותרת, בעזרת פתקים שהיא משאירה לעצמה כשביל פירורים המוביל אותה אל משעול זכרונותיה הנשכחים, היא תגיע אל האמת. קראו פרק מתוך הספר אותו ניתן לקרוא גם באתר "עברית"
חרדתה של מוד לשלומה של חברתה אליזבת הולכת וגוברת, אך איש אינו מתייחס לכך ברצינות - לא בתה המתוסכלת, לא המטפלות, לא המשטרה ובמיוחד לא בנה ההפכפך של אליזבת - כי מוד סובלת מדמנציה.
אבל גם כאשר זיכרונה בוגד בה והיא נעשית תלויה יותר ויותר בפתקים אינספור שהיא משאירה לעצמה בכיסים וברחבי הבית, מוד אינה שוכחת את חברתה הטובה ביותר. מוד, החמושה בלא יותר מתחושה עזה שאליזבת זקוקה לעזרתה, גומרת אומר לגלות את האמת ויהי מה.
בשעה שהאובססיה הזאת ממלאת את ההווה המתפוגג במהירות של מוד, הרמזים מוליכים אותה עמוק אל תוך עברה, אל פרשה בלתי פתורה אחרת: פרשת היעלמותה של אחותה האהובה סוקי זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. בעוד זיכרונות הטרגדיה שקרתה לפני יותר מחמישים שנה קורמים עור וגידים, החיפוש של מוד אחר אליזבת תופס תנופה חסרת מעצורים.
לקריאת הפרק הראשון בגרסא הדיגיטלית לחצו כאן!
פרק ראשון
את יודעת שזקנה אחת נשדדה כאן בסביבה?" אומרת קרלה ומניחה לקוקו השחור הארוך שלה להתפתל על אחת מכתפיה. "טוב, האמת שזה קרה בווימות', אבל זה יכול היה לקרות גם כאן. את מבינה, חייבים להיזהר ממש. מצאו אותה עם חצי פרצוף מרוסק."
המילים האחרונות נאמרו בלחש, אבל אין לי בעיית שמיעה. הלוואי שקרלה לא הייתה מספרת לי את הדברים האלה; הם מעוררים בי תחושת אי-נוחות שנשארת זמן רב לאחר שכבר שכחתי את הסיפורים עצמם. אני מצטמררת ומביטה אל מחוץ לחלון. אני לא מצליחה להיזכר באיזה כיוון נמצאת וימות'. ציפור חולפת על פני.
"יש לי מספיק ביצים?"
"המון, אין צורך שתצאי היום."
היא מרימה את קלסר המטפלות, מהנהנת לעברי, שומרת על קשר עין עד שאני מהנהנת אליה בחזרה. אני מרגישה כאילו אני עדיין בבית הספר. לפני רגע היה לי משהו בראש, סיפור, אבל רצף העלילה אבד לי. לפני שנים רבות... כך זה התחיל? לפני שנים רבות, במעבה יער אפל, התגוררה אישה זקנה, זקנה מאוד, ושמה מוד. אני לא מצליחה להיזכר בהמשך. משהו על כך שהיא מחכה לבת שלה שתבוא לבקר. אולי. חבל שאני לא גרה בבקתה קטנה ונחמדה ביער אפל, זה יכול היה למצוא חן בעיני. והנכדה שלי הייתה יכולה להביא לי סלסילה עם אוכל.
חבטה נשמעת במקום כלשהו בבית והעיניים שלי מתרוצצות בחוסר מנוחה על פני חדר האורחים, יש פה חיה, כזאת שלובשים בחוץ, היא מונחת על מסעד הספה. היא שייכת לקרלה. היא אף פעם לא תולה אותה במקום, כנראה כדי לא לשכוח אותה. אני לא מצליחה שלא לנעוץ בה מבט, כי אני בטוחה שבעוד רגע היא תזוז, תחמוק לפינה או תבלע אותי ותתיישב כאן במקומי, וקייטי תצטרך לומר משהו על העיניים הגדולות, על השיניים הגדולות שלה.
"כמה קופסאות של שימורי אפרסקים!" צועקת קרלה מהמטבח. קרלה המטפלת. כך קוראים להן, "מטפלות". "את מוכרחה להפסיק לקנות אוכל," היא קוראת שוב. אני שומעת את קופסאות הפח חורצות את משטח הפורמייקה. "יש לך כאן מספיק אוכל לגדוד."
מספיק אוכל. אין דבר כזה מספיק אוכל. ממילא הרוב נעלם, ואני לא מצליחה למצוא אותו אחרי הקנייה. אין לי מושג מי אוכל את כל זה. הבת שלי בדיוק אותו דבר. "מספיק עם השימורים, אימא," היא אומרת, ונוברת בארונות שלי בכל הזדמנות. נדמה לי שהיא מאכילה מישהו. חצי מהדברים נעלמים אִתה כשהיא הולכת הביתה, ואז היא מתפלאת למה אני צריכה שוב לצאת לקניות. בכל מקרה, זה לא שנשארו לי יותר מדי הנאות בחיים.
"זה לא שנשארו לי יותר מדי הנאות," אני אומרת ומזדקפת בכיסא כדי שקולי יגיע עד למטבח. עטיפות מבריקות ומקומטות של שוקולדים מפוזרות לרגלי הכיסא. הן מתגלגלות ליד הכריות ואני מסלקת אותן בהינף יד.
פטריק בעלי נהג לנזוף בי כשאכלתי ממתקים. אכלתי המון ממתקים בבית. נחמד לאכול סוכרייה חמוצה או עוגייה כשמתחשק. במרכזייה לא הרשו לאכול דברים כאלה - אף אחד לא מעוניין לשוחח עם מרכזנית שמדברת בפה מלא. אבל הוא אמר שזה יהרוס לי את השיניים. תמיד חשדתי שמה שבאמת מטריד אותו הוא הגזרה שלי.
התפשרנו על סוכריות מנטה ואני עדיין אוהבת אותן, אבל עכשיו אין אף אחד שימנע ממני לאכול חבילה שלמה של סוכריות טופי אם יתחשק לי. ואני אפילו יכולה להתחיל כבר בבוקר. עכשיו בוקר. אני יודעת כי השמש מאירה את השולחן של הציפור. היא זורחת על השולחן של הציפור בבוקר ועל עץ האורן בערב. יש לי יום שלם לעבור לפני שהאור יגיע לעץ הזה.
קרלה נכנסת בכריעה חלקית לחדר האורחים, אוספת עטיפות מסביב לרגלי. "לא ידעתי שאת כאן, יקירתי," אני אומרת.
"הכנתי לך ארוחת צהריים." היא מסירה מעליה כפפות פלסטיק. "שמתי במקרר ויש על זה פתק. עכשיו עשרים לעשר, תנסי לא לאכול את זה עד שתים-עשרה, טוב?"
היא מדברת אלי כאילו אני ממהרת לבלוס הכול ברגע שהיא יוצאת. "יש לי מספיק ביצים?" אני שואלת, ומרגישה רעבה פתאום.
"בלי סוף," אומרת קרלה ושומטת את קלסר המטפלות על השולחן. "אני זזה. הלן תבוא אחר כך, טוב? להתראות."
הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת את קרלה נועלת אחריה. נועלת אותי בפנים. אני צופה בה מהחלון ורואה אותה גוררת רגליים לאורך השביל. על המדים שלה היא לובשת מעיל ששולי הכובע שלו מעוטרים בפרווה. מטפלת בלבוש זאב.
כשהייתי ילדה אהבתי להישאר לבד בבית, לאכול דברים מהמזווה וללבוש את הבגדים היפים ביותר שלי, לשמוע מוזיקה בגרמופון ולשכב על הרצפה. היום אני מעדיפה חברה. האור נשאר דלוק והמטבח נראה כמו תפאורה על במה ריקה.
אני נכנסת לסדר את הארונות שלי ובודקת מה קרלה השאירה לי לצהריים. מתעוררת בי ציפייה קטנה שמישהו ייכנס, אימא שלי ובידיה הקניות או אבא בידיים עמוסות פיש אנד צ'יפס, ויאמר משהו דרמטי, כמו בהצגות בתיאטרון פייר. אבא יאמר: "אחותך נעלמה," ואז יישמע קול של תוף או חצוצרה או משהו כזה, ואימא תאמר: "ולעולם לא תשוב עוד," וכולנו נבהה זה בזה לטובת הקהל. אני שולפת צלחת מהמקרר ומדמיינת איזו שורה אני אקבל. פתק מוצמד לצלחת: ארוחת צהריים למוד, לאכול אחרי 12:00. אני מסירה את הניילון הנצמד. כריך גבינה ועגבנייה.
כשאני מסיימת לאכול, אני חוזרת לחדר האורחים. שקט כאן כל כך; אפילו השעון לא מתקתק בקול רם. אבל הוא מראה לי מה השעה ואני צופה במחוגים נעים לאטם במעגל מעל מכסה הכיריים. נשארו לי שעות רבות למלא היום ובשלב מסוים אני צריכה להדליק את הטלוויזיה.
משדרים תכנית ראיונות. שני אנשים על ספה אחת רוכנים לעבר מישהי שיושבת על הספה ממול. הם מחייכים ומהנהנים, ואז בדרך כלל, זאת שיושבת על הספה לבדה מתחילה לבכות. אני לא מצליחה להבין על מה כל הסיפור. אחר כך יש תכנית שבה אנשים רצים מבית לבית ומחפשים דברים למכור. מהדברים המכוערים האלה, שהם גם יקרים להפליא.
לפני כמה שנים הייתי נגעלת מעצמי - לצפות בטלוויזיה באמצע היום! אבל מה עוד נשאר לי לעשות? אני קוראת לפעמים, אבל עלילות הספרים כבר לא הגיוניות ואני אף פעם לא זוכרת איפה הפסקתי את הקריאה. אז אני יכולה לבשל ביצה קשה. אני יכולה לאכול ביצה קשה. ואני יכולה לצפות בטלוויזיה. אחר כך סתם אשב ואחכה; לקרלה, להלן, לאליזבת.
אליזבת היא החברה היחידה שנשארה לי; השאר נמצאים בבתי אבות או בבתי קברות. אליזבת היא אוהדת מושבעת של כל התכניות האלה שבהן מתרוצצים ממקום למקום ומוכרים דברים, וביום מן הימים היא חולמת למצוא אוצר שאיש לא הבחין בו. היא קונה כל מיני
צלחות ואגרטלים מזוויעים מעמותות צדקה ומתפללת להון שייפול בחלקה.
לפעמים גם אני קונה לה דברים, כלי חרסינה צעקניים כאלה, זה הפך למעין משחק - מי תמצא את הכלי המכוער ביותר בחנות יד שנייה של אוקספם. ילדותי למדי, אבל הגעתי למסקנה שרק כשאני נמצאת בחברתה של אליזבת ושתינו צוחקות, אני מרגישה שאני אני.
עולה על דעתי שהיה משהו שהייתי צריכה לזכור בנוגע לאליזבת. אולי היא רצתה שאביא לה משהו. ביצה קשה, או קצת שוקולד. הבן הזה שלה מחזיק אותה בתנאי רעב. אפילו על סכיני גילוח לעצמו הוא לא מוכן להוציא כסף. אליזבת אומרת שהעור שלו מחוספס מרוב גילוח והיא חוששת שהוא ישסף לעצמו את הגרון.
לפעמים אני מקווה שזה בדיוק מה שיקרה. קמצן כזה. אם לא הייתי קופצת אליה לפעמים עם קצת אוכל, היא הייתה מתפגרת מזמן. אני רואה כאן פתק שאומר לי לא לצאת, אבל אני לא מבינה למה. אף אחד לא ימות אם אקפוץ לרגע לחנות.
לפנייה לכתב/ת 
