על חבית אבק שריפה בנגב
עוד מטר אבנים על מונית שירות ובנס לא קרה כלום. החדשות על מה שקורה בנגב בימים אלה נדחקו לשוליים. גם לקובעי המדיניות לא ממש אכפת מאיתנו
"אני חוששת לעשות את הדרך הזאת לבד, ועוד עם תינוק באוטו", אומרת לי אשתי בבוקר יום שני שבו אנו עושים את דרכנו הקבועה מביתנו שבדימונה לכיוון באר-שבע. אני לאוניברסיטה והיא לעוד יום שובר שגרה במסגרת חופשת הלידה שלה. "אולי תחתוך באמצע היום ותחזור איתנו?", היא שואלת ומצפה שאושיט לה חבל הצלה. אני בתגובה מרגיע ומכניס לפרופורציות כי לא מדובר בנסיעה בשטחי יהודה ושומרון. בסך הכול בכביש דימונה באר-שבע.
עוד בערוץ הדעות של ynet
אל תשליכנו לעת בחירות / יעקב בן שאול
חרדיות במקום ביטחוניסטים / אסתר הרצוג
הצצה קלה לפייסבוק מספקת לי בזמן אמת סיבה מספיק טובה לעבור לצד הלחוץ של אשתי, כאשר חבר מעלה פוסט שבו הוא כותב כי ברגעים אלה ממש, מונית השירות שבה הוא נוסע חטפה מטר של אבנים ובנס לא קרה כלום. אכן נס, נס שאשתי לא חברה שלו בפייסבוק.
אני יורד באוניברסיטה, לא לפני שאני דואג לצייד עצמי בגיגית של קפה לקראת עוד שיעור חובה משמים. בהמתנה לקפה, אני קולט בזווית העיין שער של עיתון ובו סיקור האנטישמיות הגואה באירופה, תוך ציטוטים מדאיגים מפי יהודים באירופה, המתארים את שגרת חייהם בתקופה האחרונה (אירוני לחשוב על גל הקריאות החדש לעלות לארץ, חודש בלבד לאחר גל אופנתי שקרא ליהודים להגר לברלין).
דפדוף קל של למעלה מ-20 עמודים מספק לי את האשליה כי תדלקתי את עצמי במגוון הידיעות הרלוונטיות ביותר לאזרח הישראלי (אם אתה גר צפונה מגדרה). ופתאום, אי שם בעמוד 23, אחרי ידיעה "מרעישה" על דורבן מסתורי שנכנס לגן החיות בשעות לילה ומחזר אחר דורבנית מקומית, אחרי כל מודעות האבל וכשלושה עמודים בלבד לפני העדכון המהותי לקיומנו, שבו התבשרה האומה כי נינט יצאה מבית חולים, אני נתקל בקובייה קטנה ואיזוטרית על המהומות ברהט.
המקום שאליו נדחקות חדשות הנגב בסדר היום התקשורתי שלנו גורמות לדם המרוקאי שלי להתחיל את דרכו בצעדי ענק אל מעלה ראשי, עד כדי כך שהקפה שקיבלתי זה עתה מרגיש לי כאייס-קפה. לטובת המרצה וחברי לספסל האקדמיה אני בוחר שלא להיכנס לשיעור, ואת הזמן שהתפנה לי אני בוחר להקדיש לכתיבת שורות אלה, מתוך מטרה להגביר את השיח גם בנושאים "פחות מעניינים" כמו פריפריה ושגרת יומנו כאן.
לטובת אלה שמקפידים לקרוא רק את הידיעות הגדולות, אעדכן כי ימים לא פשוטים עוברים על הנגב. מבצע לאיתור סמים ברהט הוביל לחילופי אש בין המשטרה לתושבים. התוצאה הייתה הרוג ושוטר פצוע בינוני. הלוויית הבחור הובילה להוצאת האגרסיות נגד המשטרה, שהעזה "בשיא חוצפתה" לממש את ייעודה בהחלת שלטון החוק על כל שטחי המדינה. התוצאה: ניידת משטרה נרגמה באבנים ושני שוטרים שכמעט מצאו את מותם. "לא ייתכן שתושבים יתקפו אנשי חוק. יש כאן קריאת תיגר על שלטון החוק", נמסר מהמשטרה.
בשונה מהמשטרה, אני פחות מופתע מהתעצמות הטרור ומריבוי האירועים הפליליים שפוקדים את הנגב. התקשורת מקפידה להתעלם מכל המתרחש בנגב, מפלגות הימין מדברות רק על חשיבות פיתוח יהודה ושומרון ומפלגות השמאל מדברות רק על חשיבות היציאה מיהודה ושומרון, ובה בעת מתפתח לו בצעדי ענק רצף טריטוריאלי בלתי חוקי בין דימונה לבאר שבע שיתפוצץ לנו בפנים ביום מן הימים.
בעבר חשבתי כי צמרת השלטון אולי פשוט לא באמת מכירה את הבעיות שעמן מתמודד הנגב מדי יום, אך משיחה שקיימתי לא אחת עם מספר בכירים הבנתי להפתעתי שהם אכן מודעים לבעיות. אולי לא לעומקן, אך הם בהחלט מודעים לכך. עובדה זאת, למען האמת, ציערה אותי עוד יותר. היעדר הידיעה אולי מעיד על בורות אך לא על חוסר אכפתיות שיש בהכרת המציאות ובבחירה מודעת להתעלם ממנה. את התוצאות כולנו נשלם ביום מן הימים.
חשוב לי לחדד כי אין בכתיבת שורות אלה כדי לקרוא חלילה תיגר נגד כלל האזרחים הבדואים בנגב, שהרי ברור לכל כי הכללה שכזאת תגרום לבטח עוול עם רבים מתוכם. הקריאה כאן מיועדת דווקא לממשלת ישראל, תוך ציפייה שזאת תתעורר בכל הנוגע לטיפול שורש בתוך אזור מוזנח זה. יכול להיות שההזנחה היא שהובילה לסלידה מבאי כוחה של המדינה ויכול להיות כי פער אידיאולוגי הוא שמוביל לאלימות.
כך או כך, התעלמות מהבעיה בטח לא תוביל לפתרונה. איני רוצה להיות נביא זעם, אך אם הגענו ליום שבו מדינה לא מצליחה להחיל את ריבונותה בתוך שטחה, נראה שהפיצוץ הבא הוא רק עניין של הזמן.
עודד הרוש הוא מנהל הסינמטק בדימונה וממקימי בית המדרש לצעירים בעיר "רוח במדבר". בימים אלה מסיים תואר שני במנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. בעל טור קבוע בעיתון "סופ"ש", המופץ בדימונה ובסביבתה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
