"הזיכרון שוחח איתי והסתלק": סיפור אנושי

חשיבותו של "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" של סלמאן נאטור מבחינה לאומית-היסטורית-מדינית אינה מוטלת בספק, ואי אפשר להימנע מהתייחסות לכך; זהו ספר שמהותו זיכרונות מהתקופה שלפני מלחמת העצמאות, עת חיפה היתה חיפא, עין הוד היתה עין חוד וחנתריש עוד לא היתה מילה מוכלאת מערבית שיצאה מהקשרה.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

הספרות היא, על פי רוב, דרך רצויה ובלתי שחיקה להזכיר לנו את הדברים שאנו כה רגילים להדחיק, ובכל העניין הפלסטיני-ישראלי, הנפש הבורגנית הממוצעת של רובנו תהיה מסוגלת להתמודד עם נאטור; הוא לא תובע צדק היסטורי, הוא לא משלח האשמות, ולא דורש אפילו פיצוי כספי, כל מה שנותר לו - באמצעות דמותו של השיח' מחורץ הפנים זה עצב, הרבה עצב, וזיכרונות.

"הזיכרון שוחח איתי והסתלק", כתיבה בהירה וצלולה

הוא מציג אותם כקטעים קצרים, כמו חרוזים מתוך שרשרת שלא בהכרח נפתחת או נסגרת, אלא יכולה להימשך ליניארית, ובו בזמן להיקטע ללא התראה. הכתיבה של נאטור (גר בדלית אל-כרמל, פרסם עשרות ספרים וכתב חמישה מחזות שהוצגו גם בעברית) בהירה וצלולה, והוא מביא אי-אילו סיטואציות, לכאורה, קטנות, אבל כאלו שמספרות את הסיפור הגדול מהצד האנושי, הפשוט, במידת מה אפילו האוניברסלי.

אם זה אדם ששמר את מפתחות בתי הפליטים והסתובב איתם עד שנורה, ואם אלו מפגשים בין אנשים שחזרו לבתיהם וגילו שם יהודים. יש יהודי אחד שנבעת ונמלט על נפשו, ואילו יהודי אחר דווקא אירח את הפליטים והגיש להם קפה ושמע את סיפורם. היהודים הם לא רע מוחלט, והפלסטינים הם לא טוב מוחלט. למעשה, אין כאן שום עניין של טוב ורע.

"כאשר איננו מסתדרים עם ההווה וגיאוגרפיה החדשה, אנו שבים אל הזכרונות.. לעיתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא בוגד בי. לעיתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי", הוא כותב, בין היתר, וזו בעצם האג'נדה המרכזית העולה מהספר, ובהחלט אפשר לקרוא לה "אג'נדה דו לאומית" - לפחות שהזיכרון לא יילקח מהם. גם עבורנו הזיכרון הזה לא חייב להיות זעקת גוועלד קולקטיבית, מן משהו שאנו ישר נכנסים למיגננה אוטוסוגסטית ומשליכים דרכה את כל תפיסת העולם הפוליטית הדוגמטית שלנו.

זיכרון יכול להיות קרדום פוליטי לחפור בו (כפי שהוא רוב הזמן משמש בהקשר הלאומי), אבל הוא לא חייב להיות כזה, הוא יכול להישאר בגדר זיכרון, כי נאטור כנראה מבין שזה כל מה שנותר לו, ועם כל התסכול הבלתי מתכלה שהזיכרון נושא בחובו, הוא עדיין הדבר המגדיר ומכונן אותו ואת האחרים. זה לא קשור לכן או לא להחזיר שטחים, כן או לא לפנות התנחלויות, כן או לא זכות השיבה, או כל הסכם זמני/ מסגרת/ קבע כזה או אחר - זה קשור לכבוד אנושי בסיסי.

ברגע שמכבדים אדם, צריכים לכבד גם את זיכרונותיו. ולכבד זיכרונות זה לא ליצוק לתוכם פחדים והאשמות ומירוקי מצפון שיטתיים, זה לפעמים רק מסתכם בלהקשיב.

סך הכל, "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" הוא ספר נעים, בלתי מתלהם, אם כי פה ושם כן יעניק לקורא היהודי אי אילו מכות קלות בכנף. כוחו הוא בעצם קיומו, מעין אקטיביזם טקסטואלי כנגד השיכחה. המדפים שלנו הולכים ומתמעטים בכל הנוגע לספרות פלסטינית או ערבית. אי אפשר להאשים את השיטה המסחרית בכך (למרות שעל פי רוב אפשר להאשים אותה בהכל). נכון שהם לא רבי מכר, אבל מכיוון שהם בקושי רואים אור, זה מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת.

בעידן בו הייאוש הלאומי מושל ומכתיב תפיסת עולם מפוכחת עד כאב, כמעט נטולת תקווה לחלוטין, דווקא ספרים כמו של נאטור הם משב רוח חיוני, ודרך מצוינת לא לשכוח וללמוד דברים שרובנו לא ידענו או שלימדו אותנו לא לדעת. כפי שכוחו הוא בעצם קיומו, כך הלקות שלו

היא דווקא ספרותית; לעיתים הקטעים הקצרים משוועים לאיזו פואנטה, שאינה מגיעה, או שמגיעה ונותרת תמוהה.

כמו כן, קריאה רציפה של מקטעי הזיכרונות לעיתים עלולה לייגע, חלקם מזכירים במעט אחד את השני, אין מעין "חוט שני" העובר בעד חרוזי הזיכרון, השיח' מחורץ הפנים אמור לכאורה לשמש ככזה, אבל מרגיש לפרקים כמו אמתלה מלאכותית ולא כמו דמות דומיננטית.

השרשרת היא שרשרת רעיונית-לאומית, לא שרשרת ספרותית. דווקא ספרו הקודם שראה אור בעברית, "היא, אני והסתיו" (הקיבוץ המאוחד, 2012) הראה איך אפשר להחיל מטענים לאומיים לא קלים ולשלבם בתוך מבנה פרוזאי רב כישרון. ב"הזיכרון שוחח איתי והסתלק" זה לא לגמרי קורה.

"הזיכרון שוחח איתי והסתלק", מאת סלמאן נאטור. מערבית: יהודה שנהב שהרבני, הוצאת רסלינג, 249 עמ'.