גם העוני והרעב הקשים המציפים את רחובותיה, לא מפריעים לתושבי אתיופיה לקבל את פני הנכנסים בשעריה בשלווה וחמימות אינסופיים. עמיחי ינקוביץ' ביקר במדינה העצומה, וחזר נפעם מהחוויה הייחודית והאותנטית שהביקור שם זימן לו. מסע בתמונות
ההחלטה לגבי טיול הצילום הקרוב שלי נפלה, אתיופיה זה היעד הבא. עם מחקר בסיסי, כמה המלצות חמות וציפיות לא ממש ברורות, רק דבר אחד היה בטוח, זו הולכת להיות חוויה אחרת מכל מה שאני מכיר. הטיסה לאתיופיה אורכת רק ארבע שעות. בפועל, היא לוקחת אותך עשרות ואף מאות שנים אחורה.
העוני האפריקאי והקושי הגדול של החיים במדינת עולם שלישי, לא מפריעים לשלווה והחמימות של האתיופים שמזמנות מפגש אותנטי, מעניין ומלא הנאה.
אתיופיה עצומה בגודלה (פי 50 מישראל), יופיה ניחן הרבה מעבר לטבע והנוף. זוהי מדינה עם היסטוריה עשירה ואתרים מרשימים, תרבות מרתקת וקשר מיוחד ועתיק עם היהדות ועם ישראל.
מדי שנה, ב-19 בינואר, חוגגים האתיופים את חג הטימקט. זהו האירוע הדתי החשוב ביותר באתיופיה, ובו חוגגים את "ההתגלות" של היישות האלוהית בגופו של ישו.
הנה אתיופיה שאני פגשתי:
ילד משחק ברחובות העיר גונדר, מרכז אזורי ועיר תיירותית שבמרכזה שוכן "המתחם הקיסרי" ההיסטורי, המוכרז כאתר מורשת עולמית(צילום: עמיחי ינקוביץ')
ביום השוק שמתרחש מדי שבת, כפריי האזור מוכרים, בין היתר, גם תרנגולים (צילום: עמיחי ינקוביץ')
גבר סוחב עצים לבישול ארוחת הצהריים בביתו. מרבית הבישול הביתי באתיופיה מבוצע על מדורות (צילום: עמיחי ינקוביץ')
אם ובתה מכינות את ארוחת הבוקר המסורתית הכוללת את האינג'ירה, הלחם האתיופי (צילום: עמיחי ינקוביץ')
שני גברים לוחצים ידיים כחלק מתנועת החיבוק המסורתי באתיופיה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
מאמינים נוצרים מקבלים את ברכתו של הכומר בכניסה לכנסיית אלפין גיורגיס, שנמצאת במתחם הקיסרי שבגונדר(צילום: עמיחי ינקוביץ')
המאמינים מסתערים על הפיסות האחרונות של לחם הקודש בכנסיית "מיכאל הקדוש הרחום"(צילום: עמיחי ינקוביץ')
רועה צאן ובנו מגיעים עם צאנם מהכפר, כדי למכור אותו במרכז העיר גונדר(צילום: עמיחי ינקוביץ')
גבר שותה את הטילה המסורתי: משקה אלכוהולי המופק בבישול ביתי מתערובת דגנים, המזכיר בטעמו בירה חמצמצה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
חקלאי מבריח ציפורים בעזרת רוגטקה באחד הכפרים מחוץ ללליבלה, עיר המהווה מרכז דתי ותיירותי בצפון אתיופיה. האזור משמש גם כמרכז לצפרים (צילום: עמיחי ינקוביץ')
השוק המקומי בלליבלה מתעורר לחיים בכל שבת, אליו מתקבצים מרבית תושבי העיר והכפרים הסמוכים. בשוק ניתן למצוא הכל, החל מתבלינים בשלל צבעים וכלה בשוורים מיוחמים(צילום: עמיחי ינקוביץ')
אישה מסננת דוחן (סוג של דגן), המשמש בעיקר לבישול ביתי של בירה (צילום: עמיחי ינקוביץ')
סוחר הפרות מנסה להשתלט על שור בשוק בלליבלה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
אחד מזקני הכפר משקיף על רחוב ראשי בלליבלה (צילום: עמיחי ינקוביץ')
כדורגל שולחן (Foosball) הינו אחד ממשחקי הרחוב הפופולריים באתיופיה (צילום: עמיחי ינקוביץ')
לליבלה ידועה בכינויה: "ירושלים החדשה". על פי המסורת הקיסר האתיופי לליבלה ראה את ירושלים בחלומו, ולכן בנה ירושלים חדשה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
לליבלה מכונה גם כ"פטרה של אפריקה" בזכות הכנסיות החצובות בסלע שנבנו בה. 11 מהן הוכרזו כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו. בתמונה: כנסיית 'ביתה גבריאל רופאל'(צילום: עמיחי ינקוביץ')
האתוס האתיופי מדגיש את הקשר העתיק בין אתיופיה לישראל ולקשר שבין מלכת שבא והמלך שלמה, שבין היתר העניק כוח ולגטימיציה לשושלת הסולומונית(צילום: עמיחי ינקוביץ')
בימי ראשון הכנסיות בלליבלה מתמלאות במאמינים שמגיעים מהעיר ומהכפרים בסביבה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
שעת התפילה בבוקר יום ראשון מחוץ לכנסיית 'ביתה מדהאנה עלם' (כנסיית גואל העולם שבלליבלה). הכנסייה האתיופית הושפעה בעבר מהיהודים שהגיעו מחצי האי ערב - מנהגים וסממנים כמו ברית מילה ביום השמיני, אי אכילת חזיר, קדושת יום השבת ועוד הם מאבני היסוד שלה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
זקני העדה מתפללים, משוחחים, מתבוננים ותופסים תנומה בשעת התפילה (צילום: עמיחי ינקוביץ')
מחוץ לשער השאה (Shoa gate) בעיר העתיקה של הרר שבמזרח אתיופיה, נשים עורכות קניות בשוק. במשך מאות שנים היתה הרר מרכז מסחרי עיקרי, שחיבר את דרכי המסחר של אתיופיה עם יתר ערי קרן אפריקה וחצי האי הערבי(צילום: עמיחי ינקוביץ')
אחר הצהריים בחצר המסגד המרכזי שבעיר העתיקה בהרר. העיר נחשבת למקום הרביעי בקדושתו לאיסלאם, ובה 82 מסגדים ו-102 בתי תפילה אחרים (צילום: עמיחי ינקוביץ')
קירות הבתים הציוריים והמעוטרים של הרר העתיקה משתלבים עם הלבוש הצבעוני של התושבים(צילום: עמיחי ינקוביץ')
רוכלות הגת משוטטות ברחובותיה של הרר. הרוב המוחלט של הגידול החקלאי העיקרי במחוז הררי הוא הגת, שהינו היצוא השני בגודלו באתיופיה אחרי הקפה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
לעיסת גת מדי אחר הצהריים היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הגברית המקומית(צילום: עמיחי ינקוביץ')
הג'ריקנים הצהובים הם הדרך הנפוצה ביותר להובלת מים של משקי הבית באתיופיה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
המאכלים בהרר מושפעים ממדינות ערב ומהודו וביניהם מאפים מטוגנים, סמוסה (סמבוסק), שקשוקה ומלוואח(צילום: עמיחי ינקוביץ')
במגרש הגרוטאות המקומי שבמרכז הרר פועלים מעמיסים מתכות לשקילה ומכירה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
המשאיות באתיופיה מסיעות גם אנשים, בנוסף לסחורה(צילום: עמיחי ינקוביץ')
כמו בשאר מדינות העולם השלישי, הרחוב זה המגרש(צילום: עמיחי ינקוביץ')