להיות באו"ם לזכר דודה אדלה
ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ביושבי באולם האו"ם, אזכור את דודתי אדלה שמתה לאחר שחרור אושוויץ כשהייתה רק בת 20
אושוויץ, 12 במרס 1945: אהוביי היקרים, אחרי שנה איומה ונוראה ביותר במחנה ריכוז בירקנאו, נפטרה בבית חולים אושוויץ אחותי רוזינטיי ללא סבל. לא הייתי נוכחת. סבא והדוד יצחק נשלחו לתאי הגזים עם הגיעם ב-10.2.44, כמו כן דודה ריק (Riek) נפטרה ב-21.5.43.
יומיים לאחר מכן: "נשארתי בחיים בגלל כוח רצון, עזרת אלוהים והבית הבלתי נשכח, זיכרונותיי מימי שישי בערב והחגים. מחפשת בכל מקום את אבא, אימא והאחים. מחפשת עזרה כדי לחזור הביתה מהר מאוד, כדי להתראות מהר מאוד, במהירות הרבה ביותר. אדלה".
עוד בערוץ הדעות של ynet
די כבר עם איראן / רונן א. כהן
על חבית אבק שריפה בנגב / עודד הרוש
גלויה זאת כתבה דודתי אדלה חודש וחצי לאחר שחרור אושוויץ. הגלויה ליוותה את סבתי יוהנה לכל אשר הלכה, זכר לבתה שהצליחה לשרוד את זוועות השואה אך גופה לא עמד בסבל על מנת להמשיך הלאה. אדלה הייתה בת 20 במותה.
כיום, כששניים מילדיי כבר עברו את גיל מותה, אני מביט בהשתאות - כמה כוח, כמה אהבה, כמה עוצמה וכמה אצילות היו באותה נערה. במילים ספורות שחררה את הוריה מאי הידיעה הארורה, העניקה תאריכים לציין יום זיכרון וייחסה את הישרדותה לחינוך, למשפחתיות ולערכי היהדות שהם העניקו לה. על ערש דווי איפשרה אדלה ליקיריה להיצמד לחיים, כמו אומרת להם, כאמרת שירה של לאה גולדברג, מותר לאהוב.
לקח מלחמת העולם והשואה היוו נר לרגלי מקימי ארגון האומות המאוחדות, אך היוזמה לציון יום השואה הבינלאומי התקבלה רק לפני עשור. התהייה מדוע לקח שישה עשורים להכרה הזו מלווה אותי במסדרונות האו"ם ואינה חשובה רק בהקשר היהודי ההיסטורי, אלא נוגעת לנכונות להתמודד עם רצח עם ופשעים נגד האנושות כיום.
השנה צוינו באו"ם 20 שנה לרצח העם ברואנדה ורבים היכו שוב על חטא השתיקה. ברקע ממשיכים להתבצע מעשי זוועה ורצח המוני ברחבי העולם. בסוריה נרצחו כרבע מיליון בני אדם בהרעבה, בנשק כימי ובהפצצות ומיליונים הפכו לפליטים חסרי כל. העולם אולי אינו תמיד שוקט, אך בעיקר מביט מהצד.
לצד חוסר האונים למנוע זוועות, אני עד מדי יום לצביעות ולצדקנות ביחס לישראל. האו"ם, ארגון דמוקרטי שרוב המדינות החברות בו הן דיקטטורות, מהווה זירה לא הוגנת עבור ישראל. מדינות ערב משתמשות בביקורת כלפי ישראל כבמגן למניעת דיון על מצב זכויות אדם והחברה הכושלת אצלן. מדינות דמוקרטיות רבות מעדיפות אינטרסים צרים והימנעות מעימות.
לישראל אין את הפריבילגיה לוותר. עלינו להמשיך ולהבהיר בקול חד וברור את שאיפתנו לשלום ואת זכויותינו ההיסטוריות והמוסריות. באותה מידה אין לוותר על זכותנו לתרום לעולם טוב יותר. ישראל היא מהתורמות המובילות במלחמה באבולה, בהובלת יוזמות לקידום זכויות האדם, בקידום מעמד נשים וזכויות להט''ב ובמאמצים להגנה על הסביבה והבטחת עתיד עולמי כלכלי וחברתי טוב יותר.
כנציגי המדינה היהודית אנו מחויבים גם ליהדות התפוצות. האנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער ואנו חוזים בתמונות של הטרור האנטישמי מפריז ועד מומבאי לצד הסתה, הצהרות אנטישמיות, איומים ואלימות יומיומיים כלפי יהודים. המחזה של יהודים שמסירים מזוזות וכיפות מחזיר אותנו במסע בזמן אל תקופות חשוכות. בדומה למלחמה בנגיף האבולה, כך גם האנטישמיות לא תעלם עד שתחוסל כליל. כל עוד במדינה אחת האנטישמיות משגשגת, שאר מדינות העולם אינן מחוסנות. החודש התקיים לראשונה באו"ם דיון מיוחד בנושא עליית האנטישמיות. ישראל הצהירה לצד עשרות מדינות: העולם יילחם בתופעה.
70 שנה לאחר שחרור אושוויץ, יצוין באו"ם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. לראשונה ישתתף בטקס נשיא מדינת ישראל - אותה מדינה שהיתה הופכת למולדתה החדשה של דודתי אדלה, לו הייתה שורדת. מול נציגים מכל קצוות תבל ידבר הנשיא ריבלין ידבר דווקא בעברית. על אותה במה יעלו בזו אחר זה מזכ"ל האו"ם, שגרירת ארה''ב, ניצולי שואה וותיקי מלחמת העולם השנייה כדי להתייחד עם זכר הנספים, לספר על הזוועה, להתחייב לא לשכוח ולומר בפה אחד: לעולם לא עוד. ואני, ביושבי באולם, אזכור את דבריה של דודה אדלה שמעולם לא הכרתי "נשארתי בחיים בגלל כוח רצון, עזרת אלוהים, והבית הבלתי נשכח".
השגריר דוד רוט הוא סגן ראש המשלחת הישראלית לאו"ם בניו יורק ודיפלומט ישראלי זה 27 שנה. אביו, חיים רוט, ניצול שואה מהולנד, הוא יוזם פרויקט לכל איש יש שם, יו"ר ועד הפעולה להכרת והוקרת גבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם בשואה ויוזם ומייסד ארגון צ.א.ל.ה (צוותים אזרחיים לשיפור החברה)
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
