זוכרים את קישון: "אדם מלא פלא מן החברה"

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

לרגל ציון עשור למותו, נערכו מספר אירועים, ביניהם השקה של הספר "ספר קישוני" - אוסף מקיף מיצירתו של קישון שנכתבה במשך חצי מאה, החל משנות החמישים. השקת הספר התקיימה במסגרת פסטיבל קישון להומור, שכלל אירועים בסינמטק תל-אביב, בתיאטרון הקאמרי ובבית אריאלה, ביוזמה ובהפקה של משפחת קישון ואלינור לכטמן - מנהלת העיזבון התרבותי של אפרים קישון.

"ספר קישוני" - קשוב לשפה

נוית בראל, עורכת מדור ספרי מקור בהוצאת "ידיעות ספרים", ומי שערכה את "ספר קישוני" מספרת כי ייחודה של כתיבתו הסיפורית של קישון היא "בקשב הרב שהיה לו ללשון. בעוד שסופרים גדולים רבים מיטיבים לפרוש עלילה רבת תהפוכות ברומאנים גדולים, אך נדמה אצלם שכל דמות ודמות מדברת באותו משלב עברית שמחזיק בו הסופר, אצל קישון לא תמצא שתי דמויות שונות שמדברות באותה הלשון.

"על אף שקישון עלה לישראל בלי שידע מילה אחת עברית, ואולי דווקא בזכות ההזרה שלו לעברית, שלא היתה לו שפת-אם, ניחן קישון ברגישות יוצאת דופן לעברית הייחודית של כל ישראלי שפגש, וכשהוא אפיין דמות באמצעות הלשון, היה זה אפיון מלא וחד אבחנה לניואנסים הקטנים ביותר של אותה הדמות. הרגישות הזו הפכה אותו לאחר מכן לכותב דיאלוגים מוצלח כל כך בתסריטיו הקולנועיים". ובהחלט מדובר במהלך מרתק מבחינה לשונית ותרבותית.

קישון, שנולד בשם פרנץ הופמן בשנת 1924 בבודפשט, הונגריה, לא התחנך על ברכי הדת, ועלה לישראל עם רעייתו הראשונה בשנת 1949. עוד בנעוריו ניכרה יכולת הכתיבה שלו, אך בשל חוקי הגזע לא התאפשר לו ללמוד באוניברסיטה והוא למד צורפות. בשנה שקדמה לעלייתו לישראל השלים את לימודיו בפיסול מתכת ותולדות האמנות ובה בעת החל לפרסם מאמרים הומוריסטיים בשם פרנץ קישהונט. הוא למד עברית באולפן, אך בשונה ממהגרים רבים אחרים, לא רק שהשתלט על השפה, אלא עשה בה חידושים וטבע מטבעות לשון.

קישון כתב ספרים, מאמרים הומוריסטיים, מחזות, תסריטים, ספרי ילדים וטורים סאטיריים, שהראשון בהם פורסם בשנת 1951, ומהמפורסמים: "תעלת בלאומילך", שאף עובד לסרט. בין הסרטים שעליהם הוא אמון והשפיעו רבות על התרבות והחברה הישראלית - "סאלח שבתי" משנת 1964 ו"השוטר אזולאי" משנת 1971.

אפרים קישון - חד אבחנה לניואנסים(צילום: יריב כץ)

היתה בו שנאה יוקדת לאמנות מודרנית

אחת הדמויות המזוהות עם קישון היא ארבינקא, שסרט על פי עלילותיו ראה אור בשנת 1967. דני קרמן, מבכירי המאיירים בארץ, אייר את הספר "ארבינקא" שראה אור רק בשנת 1991. "הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה", הוא נזכר. "אפרים היה בשוויץ והקשר נעשה דרך הפקס. הייתי שולח לו סקיצות לאישור. אני לא זוכר שהיו לו הערות מיוחדות, פרט לקצב העבודה.

"אפרים עבד לפניי עם מאיירים רבים, חלקם מהטובים שיש. אבל לא ראיתי איזה קו ברור של איכות באיורים שליוו את ספריו. אפרים עצמו, כדאי לציין, התחיל את דרכו בהונגריה כמאייר והספר הראשון שלו מלווה באיורים מעניינים מאד שהוא עשה. אבל היתה באפרים שנאה יוקדת לאמנות מודרנית, ולדעתי התפיסה החזותית שלו היתה מיושנת ואפילו פרימיטיבית, ולכן, גם כשכתב לי באחד הפקסים שאני 'גאון', קיבלתי את זה בעירבון מוגבל".

בשונה מהמקובל, קרמן דווקא אינו ממהר להדביק את התואר סאטיריקן לקישון. "אני חושב שאפרים קישון היה הומוריסט נפלא, ששינה את עולם ההומור בישראל. אבל סאטיריקן זה לא הדבר הראשון שהייתי אומר עליו. רוב הסאטירה שהיתה לכאורה בכתביו, פנתה לכיוונים שרוב הציבור אהב והסכים אתו: נגד מדינות האויב או נגד שלטונות המס והבירוקרטיה וה"פארטאצ'" הישראלי. בניגוד לחנוך לוין, למשל, קישון, מוכשר ככל שהיה, החניף לקהל".

ובכל זאת, ודאי לנוכח האירועים האחרונים בצרפת, האם הסאטירה והקריקטורה עדיין רלוונטית?

"השאלה, אם סאטירה היא רלוונטית, היא חלק מהשאלה הכללית האם יצירה או אמנות היא רלוונטית? 'מסעי גוליבר' שנכתב כסאטירה עוד במאה ה-18 יהיה טוב תמיד. נכון שמי שרק יעסוק ב'אם זה בסדר שכחלון מקים מפלגה' יש סיכוי גדול שהוא לא יישאר לנצח. יש לנו כל-כך הרבה פגמים איומים במדינה הטיפשית שלנו, וחבל שרוב הקריקטוריסטים עוסקים ב"יום-יום", שנשכח בתוך יומיים.

"אם מישהו מקוראי העיתונים משנה את דעתו או את עמדותיו בעקבות התבוננות בקריקטורה, כנראה שדעתו לא היתה ממש מיוסדת על יסודות איתנים. קריקטורות הן חלק מהעיתונות ויתכן שיש להן, כמו לשאר המאמרים הכתובים, איזה הצטברות שמצליחה לשנות דעות. אבל זה מה שנאמר במקורות: 'אבנים שחקו מים'.

"כשסטיריקאן רציני כותב או מצייר, הוא לא רואה בתור המטרה הראשונה 'לשנות את דעת הקהל'. כיום, ממש כמו בימיו של הונורה דומיה, שנחשב לאבי הקריקטורה המודרנית, ההתייחסות של הקהל לקריקטורה באה בעיקר כשהקריקטורה מרגיזה. קרי, מה שהיה בצרפת. אבל לזה שתנועות קיצוניות מוכנות לרצוח מי שחושב שהן לא צודקות, אין קשר דווקא לקריקטורה. רבין לא היה קריקטוריסט ונרצח בגלל מה שאמר או עשה, ממש כמו הקריקטוריסטים של 'שארלי הבדו'".

קרמן מוסיף שהכיר את כתביו של קישון כבר בילדותו. "הייתי בן 12 כשיצא לאור הספר הראשון, 'העולה היורד לחיינו', וזהו ספר נפלא. עד היום אני חושב שהוא אחד השיאים של קישון, שהיה אז בן 28".

רבים שותפים לדעה זו אך גם מחזיקים בדעות אחרות; ואכן, קשה לציין יצירה אחת של קישון כבולטת על פני הכתבים הרבים שלו, שפורסמו בעיתונות, בספרים ובלקטים שונים - שלו או של הומור ישראלי, לאורך השנים. בין ספריו ניתן לציין את "אלף גדיא וגדיא", "סליחה שניצחנו" (יחד עם הקריקטוריסט דוש), "ספר משפחתי", "הג'ינג'י עם המפתח", "אילוף הכלבה הסוררת" ו"שמיניות באוויר".

קישון אמנם היה אהוב מאוד על הקהל, אך בשונה מהומוריסטים אחרים, הביע עמדות ימניות מהבחינה המדינית, מה שגרם לדעתו לניכור מצד האליטות בישראל וגם ללא מעט ביקורת כלפיו; ביקורת שהופנתה גם כלפי יצירות כמו "סאלח שבתי". אולם האמביוולנטיות שבהתייחסות לעמדותיו ויצירתו של קישון לא ערערו באמת את מעמדו כאחד הכותבים המרכזיים בתרבות הישראלית, ובשל כך גם הוענק לו פרס ישראל בשנת 2002, שהיה האחרון בשורה של פרסים כפרס ביאליק, פרס סוקולוב לעיתונות ופרס כינור דוד.

נוית בראל מסכמת את ההתרשמות מיצירתו הסאטירית של קישון מכך שמדובר בסאטירה של מהגר, אשר לדעתה ראויה

להיחשב כספרות מהגרים גדולה. "היא מתבטאת בחדות אבחנה מעוררת השתאות לפרטים קטנים, של אדם מלא פלא מן החברה הנבנית סביבו, אליה הוא מרגיש תחושות סותרות של רצון להשתייך מחד גיסא וניכור בסיסי מאידך גיסא", מבארת בראל.

"מלעיזים על קישון שהיה מתנשא וחש עצמו מורם מעם, אך מקריאת סיפוריו רואים עד כמה היה ער לפכים הקטנים של המציאות סביבו, ברחוב ובבית, במשרדי הממשלה ובחלונות הגבוהים, מהם ידע לברור את המוצלחות, המרתקות והאבסורדיות שבסיטואציות ואותן ידע להציב ולגלגל בכישרון רטורי לא מבוטל בסיפורים קצרים ומדויקים, אותם כתב בזהירות בחדרו הסגור, כשהוא מתקן ומתקן באינספור מחיקות כדי לדייק את המבע. מאחורי התחושה הקלילה והמשעשעת שנוצרת מקריאת הסיפורים, מסתתרת עבודה שלא היתה קלילה כלל, כי אם רצינית ורודפת שלמות".