"יירד הלילה": זוועות השואה בעיניים בריטיות
מדוע גנזו הבריטים סרט שתיעד את המוות במחנות הריכוז וההשמדה? הדוקו "יירד הלילה" מספר את סיפורו של אותו סרט, שהושלם באיחור של 70 שנה, ומאפשר נקודת מבט נוספת על השואה - כזו שלא מתמקדת רק ביהודים
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הגיעו כוחות בעלות הברית למחנה הריכוז ברגן בלזן. בין הכוחות נכחו גם צלמים בריטיים שתפקידם היה לתעד את התקדמות הכוחות. התיעוד נמשך תחת ההלם שחוו הצלמים, כשנחשפו למחזות הבלתי אנושיים במחנה. החומרים שצולמו באותם ימים יועדו להפוך לסרט בשם הכה-בריטי "מחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה – סיקור עובדתי", שנועד להביא לידיעת העם הגרמני את הזוועות שבוצעו מתחת לאף שלהם במהלך המלחמה.
70 שנה עברו עד שהסרט הגיע לידי השלמה, ואת שלבי עשייתו והאווירה הפוליטית שאפפה אותו מתאר הסרט הדוקומנטרי "ירד הלילה", שישודר הערב (ג') בערוץ 8 (22:00) ובקשת (23:30) לרגל יום השואה הבינלאומי.
אחד המאפיינים הבולטים של הסרט, במיוחד לעיניה של אומה שרגילה להתייחס לשואה רק בהקשר של שואת היהודים, הוא היציאה מההקשר החשוב אבל המצומצם הזה, וההתפרשות על כל אירועי מלחמת העולם השנייה. למעשה, למעט נקודה אחת בסרט שעוסקת בארץ ישראל, האנשים ששרדו או מתו במחנות הריכוז וההשמדה מוגדרים כאסירים או ניצולים, ולאו דווקא כיהודים. יש בזה משהו מרחיב אופקים, בהתחשב בנטייה שלנו להפוך את השואה לנכס אלקטורלי בינלאומי (במקביל להזנחה של הניצולים עצמם).
"מחנות ההשמדה והריכוז בגרמניה" מספק לא מעט חומרי גלם מצולמים נדירים מימיה האחרונים של המלחמה ושחרור מחנות הריכוז וההשמדה. לא מדובר בחומרים קלים לצפייה, אפילו יחסית לחומרים שהתרגלנו לצרוך. אבל הסיפור המעניין הוא דווקא המסע שעובר הסרט מחומרי הגלם המקוריים, דרך גניזתו המוחלטת ועד להחלטה להשלים את עשיית הסרט, 70 שנה מאוחר יותר, לפי ההתוויות המקוריות.
מפיק ויוזם הסרט היה הקולנוען הבריטי סידני ברנשטיין, שלאחר שצפה בחומרים, החליט לשנות את התוכנית המקורית מסרט קצר לסרט באורך מלא. החומרים כוללים תמונות מחרידות ובוטות של המחנות, הגופות, המוות. קור הרוח הגרמני שפוגש את האיפוק הבריטי יוצר תיעוד נטול פאתוס, אבל נדמה שדווקא משם מגיע הכוח שלו. בסופו של דבר מדובר בגישה אפקטיבית הרבה יותר מזאת שמלעיטה את הצופה בזוועות, ותוך כדי גם מבהירה לו מה הוא אמור לחשוב או להרגיש. ניצולים שתועדו בסרט המקור מתראיינים ל"יירד הלילה", ומאפשרים פרספקטיבה נוספת על אירועי המלחמה.
כדי ליצור את הסרט זימן ברנשטיין לבריטניה את הבמאי ההוליוודי אלפרד היצ'קוק. היצ'קוק צפה בחומרי הגלם והבין שכאמן אשליות ומניפולציות המשימה שלו הפעם שונה – מהי הדרך הטובה ביותר להציג את החומרים באופן שישכנע את הצופים שהאירועים המצולמים בו אכן קרו. שיטת הצילום שהנהיג ברנשטיין בראייה עתידית חכמה, כללה שוטים ארוכים שתיעדו את הגופות וללא קאט המשיכו גם לאזרחים הגרמנים שברנשטיין הביא למחנות, כדי לתעד את התגובה שלהם למראות באופן שלא יאפשר להכחיש את האירועים בעתיד. זה כנראה הסרט הדוקומנטרי היחיד שהיצ'קוק היה מעורב בו בחייו.
ההתפתחות המעניינת הנוספת בתלאות הסרט הגיעה כשבמהלך העבודה עליו ניצחו בעלות הברית במלחמה. בעקבות הניצחון והצורך לשקם את אירופה, ולרתום לעניין את העם הגרמני, החליטו הבריטים לגנוז אותו כדי למנוע העמקה של הקרע בין גרמניה ושאר אירופה. אחת הסברות היא שהבריטים הבינו שהסרט יוצר הזדהות עם הקורבנות היהודים, מה שיקשה עליהם להסביר למה הם לא מאפשרים לניצולי היהודים לעלות לארץ.
ארה"ב סירבה לוותר על העשייה המשותפת, ויצרה גרסה מקוצרת של הסרט שנקרא – כמה אופייני – "מפעלי המוות". בעוד הסרט הבריטי אמור היה "לעורר מחשבה בקרב האנושות", הסרט האמריקני התמקד בהפניית אצבע מאשימה אל המפלצת הגרמנית, וניסח כבר אז את ההבדל בין תעשיית הסרטים הבריטית לזו האמריקנית. רק לאחר 70 שנה, במהלכן נאסר פרסום חומרי הגלם הבריטים, החליטה בריטניה לחזור ולהשלים את הסרט לפי המתווה המקורי של היצ'קוק וברנשטיין.
בימים שבהם השואה הופכת לנכס אלקטורלי גם במחיר של זילות, גישה שלעתים יוצרת קהות חושים בבואנו להתמודד עם האירועים, "יירד הלילה", קופרודוקציה בריטית-ישראלית, מאפשר נקודת מבט חדשה על ההתרחשויות, דווקא מעצם היותו לא עוד סרט על השואה, אלא סרט שעוסק בה באופן מתווך.
