הג'וב הכי גרוע בעולם

אני לא ממש מכיר את אראל סג"ל. הוא לא חבר שלי. מעולם לא הייתי איתו בלהקה, לא ישבתי איתו בקפה "התחתית" או התעמתתי איתו בפאנל טלוויזיוני נוסף בנושא "אתה לא תקרא לי לא-ציוני אחרי שחמותי השתתפה בקרבות בקוניטרה בזמן שגיסתך נאבקה במתכון לבראוניז של קארין גורן".

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

בחירות 2015 - כתבות נוספות:

האלוף במיל' בן ראובן ישובץ ברשימת המחנה הציוני

אלקין: לא לכולם יש נכס כמו נתניהו

כחלון נגד נתניהו: שיגיע לנצרת עילית בדרך לוושינגטון

עם זאת, בשבוע שעבר חיבבתי את אראל סג"ל אחרי שהחליט שלא לקבל את הצעת העבודה של ביבי לתפקיד המשוריין במקום ה-11 ברשימת הליכוד לכנסת ה-20 ולהמשיך בחייו כעיתונאי, פאנליסט וחלק מסט הריהוט של "התחתית".

סירב לנתניהו. אראל סג"ל(צילום: מוטי קמחי)

זה לא כי סג"ל אמר "לא" לביבי. זה משום שהוא אמר "סליחה, יש לי דברים חשובים יותר לעשות בחיים" לג'וב בפוליטיקה הישראלית. הג'וב הזה שמחכה, לכאורה, לכל עיתונאי ישראלי שראה את יאיר לפיד הופך מעיתונאי למאמי, וממאמי לאחיו של נפתלי, ומאחיו של נפתלי לפקוד של ביבי, ומפקוד של ביבי לפוליטיקאי ישראלי שרצונו המייידי והדחוף הוא להמשיך להיות פוליטיקאי ישראלי.

זה הג'וב הזה שינון מגל ושרון גל, שצבעו אותו בצבעים עליזים ושלחו לסוכנות ההשמה ששניהם יזדקקו לו בתוך שנתיים, לא הצליחו לעמוד בפניו. הג'וב הזה ששמו "פוליטיקאי ישראלי", הג'וב הכי גרוע בעולם, הג'וב הזה שמחייב אותך לחיות מדי יום את מה שאתם ואני נגדיר בהכרח כ"היום הכי גרוע שהיה לי בעבודה השבוע".

יבלו את זמנם בהודעות לתקשורת. העיתונאים שרון גל וינון מגל שעברו לפוליטיקה(צילום: מוטי קמחי, ענת מוסברג)

אתם מתעוררים השכם בבוקר לצלילי הנייד, שבו העוזר הפרלמנטרי או הדובר מעדכנים אתכם שכרגע היריב המרכזי שלכם אמר משהו, עשה משהו, הצליח לסגור משהו לפניכם, מאחורי גבכם, לרעתכם. המומים וזועמים, אתם נזרקים לתוך יום עבודה של 16 שעות, שבמהלכו תצרחו בטלפון כאילו שוחטים אתכם, יצרחו עליכם בחזרה כאילו שחטתם אותם, תשתתפו בחמש ישיבות, ועדות וישיבות חירום, שרק בארבע מתוכן לא יהיה לכם מושג על מה מדברים.

תאכלו רע ומהר, תשחררו הודעות לתקשורת ולא תאמינו שהן שוב לא נכנסו, תרדפו לשווא אחרי רינה מצליח ותקנחו בשני אירועים פרטיים של חברי מפלגה ששמם ושם זוגתם יימסר לכם שלוש דקות לפני הירידה מהמכונית ליד אולם השמחות באזור התעשייה מה-זה-משנה.

נשמע לכם כמו עבודה שהייתם מתאמצים למענה בראיון הקבלה? בסביבות אחת בלילה, אחרי שגמעתם את מהדורת החדשות האחרונה וסגרתם טלפון אחרון להיום עם אמא של חייל מאופקים שהדובר שלכם אמר שאתם מוכרחים להספיק לדבר איתה לפני שהיא עוברת למשה כחלון, אתם רוצים רק לישון. אתם מבינים שמחר כל זה יתחיל מחדש בדיוק באותו אופן. אבל אתם אומרים לעצמכם שוב ושוב – אני עושה פה משהו משמעותי. אני משפיע על החברה הישראלית. על המדינה. על עתידנו.

אין לכם סיכוי למצוא בתוך כל יום העבודה הכאוטי הזה שלכם את הדקה הבודדה שבה עשיתם בדיוק את זה כי אתם לא. אתם לא משפיעים, לא חשובים, לא משנים. הדברים הקריטיים נסגרים בלעדיכם, מעל ראשכם. הרבה מעליו. אין לכם מושג אפילו כמה הרבה מעליו.

מעדן הראל ועד גדעון סער

אראל סג"ל לא רצה את הג'וב הזה. גם עדי קול ויתרה. גם עדן הראל, מרים פיירברג וניצן הורביץ, שכבר עשה שתי קדנציות ופרש. תנו לי לנחש שגם הוא לא יכול כבר לחכות ליום הראשון שבו לא יצטרך להופיע לעבודה הארורה.

וכמובן – גדעון סער. כולם הבטיחו שסער עזב רק כדי לחזור. שהסיפורים של "רוצה לראות את הבן שלי מתחיל ללכת" הם רק כיסוי עלוב לשאיפות פוליטיות משולחות-רסן. אבל סער לא חזר. לא בסיבוב הזה לפחות. הוא נוסע עם הילד שלו בפארק, ותהרגו אותי אם אני טועה, אבל יש לי הרגשה שגם סער שוקל הסבה מקצועית. "בטוח יש עוד משהו שאני יכול לעשות", הוא אומר לעצמו. "משהו שיאפשר לי חיים עם משמעות. או לפחות חיים".

גדעון סער עם בנו. לא חוזר בסיבוב הזה לפחות(צילום: מוטי קמחי)

והנה, האחרון בשורה נכון להיום: שאול מופז. "אודה בכנות – איני פוליטיקאי מצטיין", הוא כותב ברגע נדיר של כנות במכתב פרישתו. "פוליטיקה היא לא דבר שאני שואף להצטיין בו".

קצת באיחור, אבל גם מופז הבין שפוליטיקאי ישראלי מצטיין הוא ההיפך ממנהיג, ההיפך ממשפיע, ההיפך ממשמעותי. פוליטיקה ישראלית הוא העבודה השחורה ביותר, הסיזיפית ביותר, הנרצעת ביותר בעולם. עבודה שבבסיסה היכולת לשקר לכולם רוב הזמן, ולא להגיד את האמת המלאה לאף אחד כל הזמן.

זו עבודה שתגמור את חייך הפרטיים, תטלטל אותך למקומות ולאנשים שאין לך שום עניין ממשי בהם, תסדר לך מצב בריאותי בלתי מומלץ, ותיתן לך בתמורה ערך ויקיפדיה מלא באי דיוקים, עיתון יומי, בולים חינם, וכמובן – שנאת חינם ככל שתוכל לשאת. מישהו עדיין מעוניין להתנדב להיות המקום ה-11 המשוריין של נתניהו?