הבאתם בית לנישואים? אולי תאבדו חצי ממנו
החוק קובע שבן זוג המביא לנישואים דירה שקנה או שקיבל במתנה לפני שהתחתן - ישמור אותה גם לאחר גירושיו. אך יש מצבים בהם בתי המשפט פועלים בניגוד לחוק ומעבירים חצי מהדירה לבן הזוג. מתי זה קורה?
החוק קובע שבעת גירושין, יחולק הרכוש שצברו בני הזוג במהלך הנישואין בחלקים שווים (סעיף 5 (א) (1)). זאת, למעט רכוש שלא הושג במאמץ משותף, כגון מתנות, ירושות וכספים שכל אחד מבני הזוג צבר לפני הנישואין. לעתים קורה שאחד מבני הזוג מביא עמו לנישואין דירה שרכש לפני שהתחתן, או דירה שנרכשה עבורו על ידי הוריו ונתנה לו במתנה. על פי החוק, במהלך גירושין לא יחולקו הזכויות בדירה כזו בין בני הזוג, והיא אמורה להישאר בבעלות בן הזוג שעל שמו היא רשומה.
- התגרשתם? אל תמהרו למכור את הדירה
- למי מגיעה הדירה שקניתם לפני הנישואין?
- נפרדים מהדירה: מי יקבל את הנכס כשמתגרשים?
- סכסוך נדל"ן: חויבה לשלם שכירות לגרוש שלה
>>> עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עם זאת, קיימים מצבים בהם בתי המשפט פועלים בניגוד לחוק היבש, בהתאם לעקרונות של הגינות וצדק. במקרים מסוימים, משתמשים חלק מבתי המשפט במה שקרוי: "הלכת השיתוף הספציפי", במטרה להעביר חצי מהדירה לבעלות לבן הזוג (ברוב המקרים מדובר באישה), למרות שעל פי החוק היא לא יכולה להיות שלהם.
מהי הלכת השיתוף הספציפי בדירה? לאורך חיי הנישואין, מנהלים בני הזוג לרב אורח חיים של שותפות, הן שיתוף כלכלי, הכולל בין השאר חשבון משותף ורכישות משותפות והן חיים משותפים, הכוללים גידול ילדים, נסיעות ובילויים משותפים ועוד ועוד.
פסקי דין סותרים
באילו מקרים למשל ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה? כאשר בן זוג, מגיע לנישואין עם דירה שרכשו עבורו הוריו, אך המשכנתא על הדירה משולמת מתוך החשבון המשותף שלו עם אשתו, כאשר הצדדים משפצים את הדירה בכספים משותפים והם מקיימים אורח חיים שיתופי במשך 20 שנים, או כאשר האישה משקיעה בשיפוץ כספים מקרנות שהיא צוברת מעבודה.
למרות שלכאורה הדירה לא אמורה להתחלק בין הצדדים בעת הגירושין, לא סביר שאישה אשר השקיעה את כל חסכונותיה בדירה, השביחה אותה ושילמה חלק מן המשכנתא, לא תקבל מחצית מן הדירה, גם אם היא נרכשה ע"י הורי הבעל לפני הנישואין.
כך למשל, בית משפט שנדרש להכריע במקרה מסוג זה, נימק מדוע בחר לפסוק בניגוד לחוק היבש: "המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הציפייה הסבירה של המערערת הייתה, כי הדירה תסווג כדירה בבעלות משותפת; הרי היא נטלה חלק מרכזי במימון הוצאות המשפחה, ובהן גם החזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה שבמחלוקת. המערערת לא שמרה לעצמה כספים בקרנות נפרדות. אילו הייתה סבורה שהדירה אינה משותפת, חזקה עליה כי הייתה דואגת לעצמה לקורת גג נאותה לקראת ימים עתידיים". (ע"א 806/93, הדרי נ' הדרי)
לעומת זאת, לא ניתן להוכיח שיתוף ספציפי בדירה, במקרה בו הבעל מגיע לנישואין עם דירה שרכש מספר שנים לפני הנישואין, ללא משכנתא; הדירה חדשה ואין צורך להשביחה, הצדדים נשואים 3 שנים, במהלכם האישה בוגדת בבעלה מספר פעמים והם עומדים להתגרש לאחר 3 שנים, מובן, כי במקרה זה אין לרשום מחצית מן הזכויות בדירה על שם האישה.
בנושא זה, קיימת מחלוקת פוסקים. מצד אחד, לפנינו חוק יחסי ממון ולא יתכן, להתכחש לחלוטין לסעיף 5 (א) (1). יחד עם זאת, במצבים מסוימים, כמו במקרה הראשון אותו הזכרתי, לא סביר, לא לחלק את הזכויות בדירה. מצד שני, יהיה זה בלתי ראוי ובלתי הוגן, לחלק את הזכויות בדירה, במקרה השני.
השופט שהלך הכי רחוק: יש לערוך הסכם ממון
כבוד השופט שפירא, מבית המשפט המחוזי בירושלים, מציג את העמדה הקיצונית והמקלה ביותר, באשר להעברת מחצית הדירה לבן/ בת הזוג,אשר לא רכשו אותה מלכתחילה. לפי פסיקתו, מי שהביא עמו דירה לנישואין ובני הזוג מתגוררים בה, שעה שאין לבת הזוג דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בת הזוג, שהדירה תהיה רכוש משותף, משהוא לא נותן סימנים לכך שהוא מתכוון לשמור על הדירה לעת גירושין. לפי פסיקתו של כבוד השופט שפירא, על אדם שרוצה לשמור על דירתו לעת גירושין, לערוך הסכם ממון ולהוציא את הדירה מכלל הזכויות ברות החלוקה.עמדה זו, היא מאוד בעייתית, שכן, היא סותרת לחלוטין את חוק יחסי ממון. החוק הוא ברור וחד משמעי. על פי החוק, מי שמביא דירה שרכש לפני הנישואין, לעת גירושין, הדירה צריכה להשאר שלו בשלמותה לעת גירושין. הוא לא צריך לחתום על הסכם ממון לשם כך, שכן, החוק הוא ברור. מי שרוצה להוכיח, כי קיים שיתוף ספציפי בדירה, יתכבד ויוכיח זאת, בבחינת "המוציא מחברו, עליו הראיה".
ואכן, מרבית הפסיקה קובעת, כי על הצד שאינו הבעלים הרשום של הדירה, התובע מחצית מן הזכויות בדירה, להוכיח כי קיים שיתוף ספציפי בדירה.
במקרה אחר קבע בית המשפט העליון, כי האישה זכאית למחצית הזכויות בדירה. במקרה זה, האישה טענה, שהצדדים התכוונו למכור את הדירה ולהשתמש בתמורתה ובחסכונות, על מנת לרכוש דירה משותפת. טענה זו, נתמכה בדברי צד ג', אותו הביאה האישה לעדות. לאור זאת, פסק ביהמ"ש העליון ברב קולות, כי הוכח מעבר לקיום חיי נישואין משותפים וממושכים, "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס החיצוני (ע"מ 1398/11).
במקרה נוסף, הבטיחה אישה לבעלה, כי בית שרשום על שמה, אותו קיבלה במתנה לפני הנישואין, שייך גם לו. לאור זאת, שיתף הבעל את אשתו בסכומים גבוהים ביותר, אותם צבר לפני הנישואין. בעת הגירושין התכחשה האישה להבטחתה. זאת, למרו שהבעל הפסיד סכומים עצומים במהלך הנישואין, שהיה שומר לעצמו בלבד, לו היה יודע שאשתו לא תעמוד מאחורי הבטחתה.
מאחר שהבעל שינה מצבו לרעה, קיימת מניעות כלפי האישה מלטעון היום אחרת. מה גם שהיא פועלת בחוסר תום לב מוחלט. זאת ועוד, האישה מנסה להתעשר ולא במשפט על חשבון בעלה ובמידה שהיא לא מוכנה להתחלק בשווי הבית, עליה להשיב לבעל את כספיו. בתיק זה, טרם ניתן פסק דין.
היציבות המשפטית נפגעת
לסיכום, בתי המשפט במדינת ישראל, פוסקים בניגוד לחוק יחסי ממון, כי לעתים ובפרט כשמדובר בדירת מגורים, תחולק הדירה בין שני צדדים מתגרשים, לעת גירושין, על אף שצד אחד רכש את הדירה לפני הנישואין. זאת, כשמוכיח הצד התובע זכויות בדירה לא לו, כי קיים שיתוף ספציפי בנכס.
ניתן להוכיח זאת, לרוב לאחר שנות נישואין רבות, כשלצד השני אין דירה הרשומה על שמו, כשהצד השני השקיע מכספיו בדירה באופן משמעותי ו/או כשהצד השני מוכיח, כי לאחר חיים משותפים טובים והרמוניים פחות או יותר, יצר אצלו בן הזוג בעל הדירה, ציפייה, כי מחצית מן הדירה תהיה שלה.
בשנים האחרונות, בפרט לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בבע"מ 1398/11, בתי המשפט מוצפים בתביעות על פיהן הם נדרשים לקבוע, כי מחצית הזכויות בדירה, שייכות למי שלא רכש אותה. מצב זה, בו הפסיקה נקבעת בהתאם לזהותו של היושב בדין, אינו בריא. במקרה זה, נפגעת זכות הקניין המוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו.
כאשר החוק קובע קביעה מסוימת, ובתי המשפט מוצאים דרכים לחרוג מן האמור בחוק, נפגעת היציבות המשפטית, שכן, אדם אינו יכול לסמוך עוד על הקבוע בחוק. מוטב שבתי המשפט יתנו פסיקות אלו במקרים חריגים בלבד.
הכותבת היא עורכת דין העוסקת בדיני משפחה, גירושין, רכוש, מזונות ומשמורת
לפנייה לכתב/ת 
