מלחמה על כל קול

אפשר להאמין לבנימין נתניהו הלא-רשמי כי תקיפת שיירת חיזבאללה בסוריה שטרפה את הקלפים באזורנו ומי יודע מה תטרוף עוד, הייתה חפה משיקולי בחירות. אפשר להאמין לאביגדור ליברמן כי "תגובה קשה ולא פרופורציונלית" לתגובת חיזבאללה סמוך לרג'ר, היא דעתו הכנה והמנותקת מחישובים אלקטורליים. אבל אפשר גם לפקפק. ואולי כדאי.

עוד בערוץ הדעות של ynet

משטרה של כוסיות / רות רזניק

האמת המטרידה על המשטרה / שרון אברהם-ויס

רכבי צה"ל לאחר התקיפה בצפון (צילום: רויטרס)

הראיות נסיבתיות לגמרי, ובכל זאת מומלץ שלא להתעלם מהן. פוליטיקאים, בעיקר מסוגים מסוימים, בוודאי כשהם יורדים בסקרים, במיוחד לקראת בחירות - בוחרים להסיט את האש ואת תשומת הלב. ליצור סדר יום נוח להם. והמחיר? נו, מה אתם מתפנקים. לכל דבר בחיים יש מחיר.

קחו את נפתלי בנט לעומת ראש הממשלה ושר החוץ. הוא לאומן גדול יותר שלא חש הפעם צורך עז ומיידי להתלהם. ניתן היה לצפות שבנט ימהר לנופף בחרבות.

מה שמחשיד את נתניהו, ולהבדיל את ליברמן, בטפטוף שמן למדורה, הוא העובדה המצערת שאין להם קלף אחר בשערי הקלפי. הצעה, אלטרנטיבה, רעיון או תקווה, שיהיו קונקרטיים, ריאליים ומשכנעים. חלופות כאלה ידרשו תעוזה, תכנון ארוך טווח, יצירתיות ובעיקר מחיר, שוב מחיר, אבל כזה שהם יתקשו לשלם. בעיניהם, כך נראה, המחיר יהיה כבד יותר ממחירה של כל תגובה מלחמתית ולא פרופורציונלית.

אפשר, אם רוצים, להאמין לנתניהו וגם לליברמן. אך אי אפשר להאשים אותם בנאיביות או בטמטום. לכן, ההגנה "אבן שטיפש זרק לבאר" לא תעמוד להם. שניהם מודעים היטב לאפשרות הנוראה שהמצב בגבולות לבנון וסוריה יידרדר וייצא משליטה. ואז, חלילה, השאלה לא תהיה אם אפשר להאמין להם אלא אם אפשר לסלוח להם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il