פאר טסי בהופעה: בסוף הוא הרים
בהתחלה היה נדמה שמדובר בהופעה של הפילהרמונית בהיכל התרבות, והביצוע של "דרך השלום" עם נבל קצת בלבל, אבל פאר טסי סיפק לבסוף את הסחורה עם שירים מוצלחים והטריף את הקהל. כפיים
הגעתי להופעת ההשקה של "כוחה של אהבה" כדי להבין, ביני לבין עצמי, אם חיבתי לפאר טסי אמיתית היא או בקטע "אירוני כזה". שעתיים וחצי (!) אחרי שהתיישבתי על הכסא (לא לזמן רב, אתם יודעים – פאר טסי ביקש להרים ידיים), כבר ידעתי להנפיק תשובה מספקת. פאר טסי, יגידו מה שיגידו, הוא זמר מצוין, פרפורמר טוב ומנפיק שירים לא רעים בכלל, שאת חלקם גם כתב.
הצרה היא שהמשוכות בדרך למימוש אהבתנו היו לא מעטות: איחור של 37 דקות תמימות, ו-24 שירים ברפרטואר, בערך שמונה שירים יותר מדי. את "דרך השלום" קיבלנו אחרי 12 שירים, אך גם אז היה מדובר בביצוע אקוסטי עם נבל, ולא לילד הזה פיללנו.
ברור שמדובר בהיכל התרבות, ויש לכבד את המקום, אך הקהל היה צמא לזמר עם האליל של גלגלצ את המילים הכי מוכרות במדינה. אם היו עושים סקר במקום, הם כנראה היו מוכנים להחליף את התקווה ב"דרך השלום". הוורסיה המקורית והכיפית הגיעה בסוף ההופעה, אחרי סדרת שירים שאיך לומר, קצת "הורידו", בעיקר ב-23:30 במוצ"ש.
פסנתר כנף לבן וכלי מיתר קיבלו את בואנו. טסי ולהקתו השקיעו הרבה בהופעה, וזה ניכר. יש גם וידאו ארט, אם כי מעט קיטשי לפרקים. ההתחלה היתה קשה - במקום קצת אסקפיזם ושיר קליל על תל אביבית שמוזגת, טסי פתח בעוד שיר נהי על יחסינו לאן. לפחות הקפה שם: "בואי ניפגש נשב על קפה, ונסגור את כל מה שנפתח". דאונרי משהו, והלחן והעיבוד בהתאם. קיווינו שירים לפחות עם השיר השני, אך הוא חזר ל"תחזרי". אנשים נדלקו עליך כי חשבו שאתה לא השטאנץ הקבוע של "אוי אוי אני שוב לבד". אנא, ספק את הסחורה.
רק אחרי ארבעה שירים נזכרנו שאנחנו לא בהופעה של הפילהרמונית, וקמנו לצלילי "כמו שיכור". לטסי אין עדיין קהל שבוי ועשרות אלבומים מאחוריו, אבל יש בו משהו שאין לאחרים, ולא משנה אם הוא שחצן ואיזו תנועה הוא עשה במשחק כדורסל. הוא יודע לתפעל אותנו.
טסי הוא סינגר-סונגרייטר. יש כמה שירים באמת יפים שהוא אחראי להם, ונראה שאלה הם החומרים האמיתיים שמהם הוא עשוי. הוא התפרסם דרך הקלילות, וזה עלול להיות בעוכריו, אבל כשהוא שר את "בזמן אחר" היפהפה או "רוקד עם הכאב", אפשר ממש להאמין לו. ייאמר לזכותו שכמעט כל יושבי 2,400 הכיסאות הכירו את המילים של זה האחרון. ואז הגיע שיר הנושא של האלבום, "כוחה של אהבה". גברת שהגיחה לבמה התעקשה להעניק לו זר פרחים - אולי היא מושתלת של ההפקה, אולי פאר טסי באמת זוכה לחוש מהו כוחה של אהבה.
אחרי הרבה יותר מדי שירים הגיע "דפיקות הלב", הידוע גם כ"שותה רק ויסקי". הקהל מת על זה, שתה כל תו ומילה. הווידאו ארט הציג בר ולרגע נדמה שאלבמה סונג אאוט, הוויסקי בר של היכל התרבות אין.
באמצע היו גם קצת ריקודים שלא תרמו שום דבר. בשלב מסוים נדמה היה שהרקדנית ברחה מהאודישנים של בת שבע. התזמורת מצוינת, פאר טסי נפלא, ודי בהם. יש לכם כבר גימיק אחד מושלם, למה צריך עוד? בסוף הגענו לאותו כביש שמחבר בין גבעתיים לתל אביב. היה קתרזיס מטורף. חבל שהוא לא קרה 45 דקות קודם לכן.