"כאן בעזה הרגשתי שמעשיי יצרו שינוי אמיתי"

שמי שרה. אני מהנדסת בוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), ואני עובדת ומתגוררת בעזה מאז מארס 2014. בזמן שאני יושבת אל שולחן המטבח שלי וכותבת דברים אלה, עלי להודות שאני די עצובה שאיני יכולה לחזור הביתה לחג. זו השנה הרביעית ברציפות שאני רחוקה מהמשפחה שלי. אבל הפעם, עמוק בפנים, משהו ממש מטריד אותי.

אני מסתכלת על רואה התמונות שאחותי שלחה מחג המולד בביתנו בקנדה. בחלומי בהקיץ, אני מוצאת את עצמי בוונקובר בביתה של אחותי יחד עם אמי.  בזה אחר זה מתחילים הדודים, הדודות ובני הדודים שלי להגיע לכינוס המשפחתי הלילה. אני רצה למטבח ומחבקת את אמי. חמימות חיבוקה, הניחוחות העולים מן המטבח וצלילי מזמורי החג עוטפים אותי.

אני ניעורה מהחלום בהקיץ, ומתחוור לי מה מטריד אותי. זה השקט. השקט העמוק ומחריש האוזניים הזה, הוא שיוצר את הריק. אבל למה זה מטריד אותי כל כך? מכיוון שמזה הרבה זמן זו הפעם הראשונה שאני למעשה לא רוצה שקט. אני רוצה לשמוע את קולות המשפחה, צחוק ובדיחות. זו אינה העת הנכונה לשקט. זה גורם לי לחשוב יותר מדי. זה גורם לי להיזכר בזיכרונות קשים ולשאול יותר מדי שאלות.

חלום נוסף בהקיץ סוחף אותי. הפעם זה מחזיר אותי למראות המלחמה. אני במשרד ה-ICRC בעיר עזה, והמלחמה נמשכת כבר שלושה שבועות. אני סחוטה. יש כל כך הרבה עבודה. קולות המלחמה הרמים מחרישי אוזניים ומחרידים. מעוף הטילים קורע את האוויר באוושה מצמררת, אחריה רועם קול התפוצצות והאדמה רועדת. תשתיות אספקת המים, רשת החשמל ומערכת הביוב ניזוקו.

במשך שבועות לא הייתה למאות אלפי אנשים גישה לשירותים חיוניים אלה. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. במשך כל היום וכל הלילה השפופרת לא משה מאוזני. קולותיהם של האנשים מפוחדים, אחר כך עצובים, בהמשך כועסים, אחר מלאי תקווה, בעקבותיה אומץ, ולאחר מכן הם מתרסקים. אנשים לא יכולים להמשיך ככה. אנחנו חווים כל רגש אנושי שוב ושוב, עד שפיסית אין לנו יותר כוח להמשיך להרגיש. אנחנו מאבדים תחושות, הרגשות מתקהים, ומתפללים לשקט... תנו לי רק יום אחד של שקט!

אני חוזרת להווה, ויוצאת לחצר האחורית לנקות את הראש. בזמן שאני שוכבת מתחת לעץ הזית אני שומעת בגינה סביבי ציוצי ציפורים. כל כך שקט ושלו פה. באותו המקום עצמו, לפני מספר חודשים, ראיתי רקטות חורשות את השמיים.

"אני יכולה להשתמש בכישוריי ולשנות דברים בחיי אנשים"

לא מזמן חל יום הולדתי ה-33 שנים. זה הגיל הנורא הזה, שבו כאשה אי אפשר עוד להמשיך לשקר לעצמך ולומר "זה בסדר – אני עדיין בשנות השלושים המוקדמות ויש לי עוד הרבה זמן להקים משפחה". אז אני שואלת את עצמי "למה אני עובדת בעבודה זו?", שוב הרחק ממשפחתי, מוראות המלחמה מותירות חותמן בנפשי, ואני לא נהיית יותר צעירה.

במקום השקט מחריש האוזניים, האם לא ראוי יותר שאהיה מוקפת בקולות החמודים של טפיפות רגלי תינוק בעת שהוא מנסה ללכת בפעם הראשונה, או לומר את מילותיו הראשונות? או חיבוקו החם של בן זוג לאחר יום עבודה קשה, או נשיקה פשוטה על המצח לומר שהכל יהיה בסדר? אלו הן שאלות שאני שואלת את עצמי מדי יום.

התשובה לשאלה זו קשורה בעברי. הורי נמלטו ממוראות המלחמה באפגניסטן בדיוק לפני שנולדתי. את העשור הראשון של חיי בילינו בהימלטות ממדינה למדינה, כפליטים, בנסיון למצוא מקום שלו לחיות בו, ובסופו של דבר נשארנו בקנדה. זהו סיפור אחר לגמרי, אך התכלית של עבודתי, הרגשת השליחות שבעבודה הומניטרית, נובעת מההבנה שהנסיבות האישיות שלי יכלו להיות שונות לחלוטין.

זכרונות שיגרמו לנכדיי להתגאות מאוד בסבתם הזקנה

גורלי יכול היה בקלות להיות זהה לזה של הנשים שעדיין חיות באפגניסטן. ובמקום זאת – אני חופשיה! אני יכולה לנסוע למקומות, לחוות הרפתקאות, לפגוש אנשים מדהימים בכל רחבי העולם, ללמוד תרבויות ושפות חדשות, לטעום מזונות שונים ולקשור קשרי חברות עם אנשים מרקעים שונים ומגוונים. ומעל לכל,

אני יכולה להשתמש בכישוריי ולשנות דברים בחיי אנשים.

כאן בעזה, הרגשתי שמעשיי יצרו שינוי אמיתי עבור האנשים. צוות עמיתיי מהצלב האדום סייע לאנשים לשוב ולהשיג גישה למים וחשמל, מנע מהביוב להציף את בתיהם ועזר לשקם בתי חולים שניזוקו. אני מבחינה בשינוי במו עיניי, ואני כל כך-כל כך גאה בעבודה שאנחנו מבצעים. אני מרגישה שיש בי תועלת. אני מרגישה שאני לא רואה את העולם חולף על פניי בלי להפשיל שרוולים ולקחת בו חלק. והחלק הטוב ביותר הוא שנוצרים לי זכרונות שיגרמו לנכדיי להתגאות מאוד בסבתם הזקנה.

• שרה ביידי, מנהלת מחלקת ההנדסה של הצלב האדום ברצועת עזה האחראית על עשרות פרויקטים בנושא מים וסביבה.
• שרה, גדלה כפליטה אפגאנית באיראן ועברה בילדותה לקנדה, ויתרה על קריירה מבטיחה בתעשיית האנרגיה כדי להצטרף לצלב האדום. לפני בואה לעזה הספיקה לסייע לאוכלוסיות במצוקה בצ'אד, קונגו ופיליפינים.