ריס ווית'רספון: 'האולפנים לא רצו שאתפשט'
הבלונדינית הענוגה ריס ווית'רספון החליטה להפיק בעצמה את "הולכת רחוק" בכיכובה, כדי להתנער מהשמרנות של הוליווד. "לא הסכימו שאעשה סמים בסרטים או כל דבר סקסואלי", היא מסבירה בראיון. למרות שסצנות המין היו קשות לה, ההעצמה הנשית קודמת לכל: "אין להתבייש בזה, רק ללמוד"
במשך שנים היתה ריס ווית'רספון יקירת אמריקה. נדמה היה שהשחקנית הבלונדינית, בעלת פני החרסינה לא יכולה לעשות שום דבר שיפגע בתדמיתה הנקיה שנשמרה על ידי נישואיה המדוייקים לשחקן ריאן פיליפה, לו היתה נשואה מגיל צעיר, או על ידי התפקידים אותם לקחה על עצמה: מאל וודס ב"לא רק בלונדינית", דרך מלני סמות'ר ב"סוויט הום אלבמה" ועד לג'ון קרטר ב"הולך בדרכי", עליו גם זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר.
.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
ואז משהו נסדק. בתחילת מאי 2013, נעצרה ווית'רספון, יחד עם בעלה החדש ג'ים טות', בגין נהיגה בשכרות. במקום להתנצל ולשלם קנס בשקט, השחקנית השתויה התעמתה עם השוטרים וסיימה במעצר. אמריקה עצרה נשמתה. מאז שמרה ווית'רספון על שקט תעשייתי יחסי. עד עכשיו. בראיון בלעדי עם השחקנית שהתקיים באוקטובר האחרון בלונדון, נדמה היה כי ווית'רספון לא באה להתנצל. היא לא מנסה לטאטא את העבר מתחת לשטיח. לעומת זאת, היא סיפקה הסבר מאוד ישיר ומאוד בוגר, ללא תירוצים.
"לאנשים יש נטיה להכניס אנשים אחרים לתוך משבצות, לתייג אותם בצורה מסויימת", היא מסבירה, "אני לגמרי למדתי מההתנסות הזאת. הרגשתי נורא בקשר אליה, אבל אני חושבת גם שזה היה הרגע בו אנשים הבינו שאני לא בדיוק מי שהם חשבו שאני. אני מניחה שכולנו אוהבים להסתכל על אנשים בצורה בה התקשורת מציגה אותם וזה בסדר, אבל לכל אחד יש מורכבויות ורבדים שאחרים לא יודעים עליהם דבר שהוא אנושי. כמו גם שזה אנושי לטעות. הדבר היחיד שאפשר לעשות במצבים כאלה הוא לבקש סליחה, ללמוד מטעויות ולהמשיך הלאה וזה בדיוק מה שאני עשיתי".
מאותה נקודת שפל החליטה ווית'רספון שהיא יוצאת לחופשי, שהיא משתחררת מהסטיגמות, מהדעות וגם מהאולפנים הגדולים. יחד עם חברתה ברונה פפרדאה, היא הקימה את חברת ההפקה פסיפיק סטנדרד, והסרט הראשון אותו הפיקה היה "נעלמת" המצליח של דיוויד פינצ'ר בכיכובם של בן אפלק ורוזמונד פייק.
הסרט השני אותן הפיקו השתיים הוא "הולכת רחוק" ("Wild"), בו גם מככבת ווית'רספון - ועליו היא מועמדת לאוסקר כשחקנית הראשית (לורה דרן מועמדת גם היא בקטגוריית שחקנית המשנה). הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של שריל סטרייד, בחורה שאחרי שנים של התנהגות לא מוסרית, התמכרות להרואין שהרסה את נישואיה, לקחה החלטה אמיצה: כשהיא רדופת זכרונות מאמה שמתה, יצאה למסע של יותר מאלף קילומטרים, במטרה לחצות ה-Pacific Crest Trail - השביל הטראקים הארוך ביותר, הקשה ביותר והפרוע ביותר באמריקה. כל זאת לגמרי לבדה.
הסרט שבוים על ידי ז'אן מארק ואלה הקנדי ("מועדון הלקוחות של דאלאס") מביא למסך סיפור יוצא דופן על מסעה של אישה שמחליטה להחזיר לעצמה את החיים. ווית'רספון מספרת ששריל עצמה שלחה לה את הספר כארבעה חודשים לפני שהוא יצא לאור. הסוכנת שלה סיפרה לה שיש איזה ספר על נערה שעושה הייקינג בטבע לגמרי לבדה ושהיא לא בטוחה שזה מה שבאמת מה שהשחקנית מחפשת.
"אני דווקא חשבתי שזה נשמע מאוד מגניב ולקחתי איתי את הספר לנסיעה לניו יורק", היא מספרת, "במשך כל סוף השבוע לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד ובדרך חזרה במטוס פשוט ישבתי ובכיתי. הרגשתי שאני מכירה את שריל באופן אישי ושאני חייבת להביא את הספר למסך".
הרעיון של אישה שיוצאת למסע על מנת לחזור ולגלות את עצמה, היה הדבר שמשך את ווית'רספון יותר מהכל. "אני זוכרת שגם בתחילת הצילומים שאלתי את עצמי אם הייתי יכולה לעשות את זה? אני יודעת ללכת ולטפס, אבל האם הייתי יכולה לעשות את זה לגמרי לבדי, במשך 94 ימים במצב נפשי רעוע? אני לא בטוחה. אני לא ממש יודעת מי מסוגל לעשות את זה".
שריל דיברה על זה שהיא התעמתה עם השדים שלה על אותו השביל. האם צילומי הסרט גרמו לך להתעמת את השדים האישיים שלך? האם הסרט היה בעצם השביל שלך?
"בוודאי. אני חושבת שזה סרט מאוד אישי גם לי בהרבה מובנים, ולא ידעתי עד כמה הוא כזה עד שבעצם התחלתי לצלם אותו. יש בו אספקטים שכולם יודעים שעברתי, כמו גירושים ומאבקים אישיים, אבל יש גם הרבה דברים שאנשים לא יודעים עלי וזה הפך למאוד אישי. עבורי זה היה אודות גילוי עצמי, צעד אחר צעד.
"אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש את היום הזה שהוא מתעורר ומרגיש לגמרי לבד ושאף אחד על סוס לבן לא יגיע להציל אותך. כשאני וברונה החלטנו על הסרט הזה אמרנו שזה יכול להיות הסרט היחיד בהסטוריה של הקולנוע שהגיבורה שלו גומרת את הסרט בלי אף גבר, בלי כסף, בלי הורים, בלי עבודה ויש לו סוף טוב. אה, ושלא נשכח, בלי נעליים טובות".
דמותה של שריל סיפקה לווית'רספון הרבה התמודדויות חדשות: התפקיד הביא איתו סצנות סקס וסמים לא קלות וכאלה שבטח לא מזוהות עם הקריירה של ווית'ספון עד עכשיו. "כולנו גדלים ומשתנים. אני אדם אחר לחלוטין ממה שהייתי לפני עשר שנים, ואני מוכנה לאתגרים שאולי לא הייתי מוכנה להם בעבר. אבל אנחנו חייבים להתקדם קדימה, לנסות דברים חדשים, שלא נקפא".
"בכוונה החלטתי לפתח את התסריט הזה מחוץ לאולפנים הגדולים ובצורה יותר עצמאית רק בגלל שהיו לי נסיונות עבר בהם אולפנים שלא הסכימו שאתפשט בסרטיהם, לא רצו שאעשה סמים בסרטים או כל דבר שהוא גרפי או סקסואלי. הרגשתי שאם זה יהיה כך זה יהרוס את הכנות הרגשית של שריל, ויהרוס את הסרט ולא הייתי מוכנה לזה".
למרות הנכונות להתנסות בדברים חדשים, הצילומים של סצנות הסקס לא היו קלות לווית'רספון והיא מספרת שכמעט והתחרטה לפני צילום כל סצנה. זה הפחיד עד כדי כך שהיא אפילו התייעצה עם מהפנט על אפשרות של היפנוזה לפני הצילומים. "זה הסרט הכי קשה שעשיתי בחיים שלי מהרבה סיבות. מבחינה פיזית הוא היה מאוד קשה, אבל יותר מזה אפילו היה החלק הנפשי, הכאב, הסבל, הגירושים. הסקס היה הדבר הכי קשה שעשיתי.
"אני זוכרת שכתבתי לשריל עצמה טקסט בערב לפני הצילומים. כתבתי לה שאני אמורה לצלם מחר סצנה בה אני עושה סקס בסמטה עם שני אנשים זרים לגמרי, ושמעולם לא עשיתי משהו דומה לזה. אז שריל הגיעה לסט ביום למחרת ופשוט הצחיקה אותי. היא אמרה לי 'אני לא מאמינה שלא עשית את זה בחיים' וגם אמרה 'אני מצטערת שהייתי כזאת זונה בשנות התשעים'. היא היתה כזאת מצחיקה ופתוחה, ופשוט עזרה לי להתגבר על הפחד. היא האמינה בי, הפקידה בידי את הסיפור שלה וגרמה לי להאמין שאני יכולה לעשות את זה".
ההתמודדות של ווית'רספון עם סצנות הסקס לא נגמרו על הסט, והמשיכו גם בבית. היא ניסתה להבהיר לבתה בת ה-15, מדוע השתתפה בסצנות הסקס בסרט. "הסברת לה ששריל כסופרת היתה אמיצה מספיק בכדי לספר את כל האמת וגם לה יש ילדים והיא לא סיפרה להם רק את החלקים שהיא הרגישה איתם בנוח. זו הסיבה שאנשים התחברו לסיפור שלה, כי היא סלחה לעצמה על הדברים שקרו לה, וכי היא לא מתביישת בחיים שלה. אמרתי לה שגם אני צריכה להיות אמיצה כשחקנית ולנסות דברים שלא ניסיתי בעבר. אולי זה לא יעבוד, אולי אנשים לא יקבלו את זה, אבל אני חייבת לנסות".
עבור ווית'רספון הסיפור של סטרייד התחבר לרגש פמיניסטי שהיא מרגישה שדוחף אותה קדימה, והעובדה שהסרט בא יד ביד עם הקמת חברת ההפקה שלה, היה סימן לצדקת הדרך. "לדעתי זה פשוט נפלא שיש המון נשים מוכשרות, יפות, חזקות וחכמות שנמאס להן לעמוד על הקווים הצדדיים. נשים שלא מוכנות לשבת יותר בשקט ושהחליטו לצעוד קדימה. זה גם מה שהיה מדהים בספר לדעתי.
"כבר בתור ילדות קטנות מלמדים אותנו לפחד מגברים, לא ללבוש חצאיות מסוימות, לא לצאת לבד,
לשלב רגליים כשאנחנו יושבות. אני חושבת שאחד הדברים החזקים בספר ובסרט זה שהיא סולחת לעצמה על ההתנסויות הסקסואליות שלה. זה כמו שלנשים אמרו שהן צריכות להתבייש בזה, אבל מבחינתי זו ממש התגלות שיש דמות כזו שלא מוכנה להתבייש בזה אלא דווקא מעוניינת לגדול וללמוד מזה".
אז מה בעצם לקחת איתך בסוף היום מהסיפור של שריל?
"למדתי המון. איך אפשר לסלוח לעצמנו, למה אנחנו נושאים כל כך הרבה בושה, בעיקר בעניין סקסואליות. למדתי על אהבה, אובדן ואבל, על איך אנחנו נפרדים מאנשים שאנחנו עדיין מאוד אוהבים, ואיך כל אחד בדרכו שלו מתגבר על זה. כל כך הרבה שיעורים גדולים לחיים".
