יונתן יבין: "כתיבה למבוגרים מדכאת אותי"

כשספר ילדים חדש של יונתן יבין רואה אור, מתבצע אצלו תהליך של מחיקה. "אני לא יודע למה זה", הוא מספר, "אולי כדי לראות מעתה רק את המוגמר". הוא מוסיף כי רק אחרי הרבה שבועות, ראיונות ופעילויות בבית הספר, הוא פתאום נזכר מנין הרעיון לספר הגיע.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

אולם במקרה של ספרו החדש, "המלך אהרל'ה פורש" שראה אור בהוצאת "כנרת" עם איורים של עופר גץ, הוא דווקא זוכר. "בדיוק היו בחירות, ממש כמו היום, והדליק אותי להעביר אותן לנוף החייתי בגלל עשרות האסוציאציות שיש לנו לגבי חיות.

תנו לחיות לבחור!(איורים: עופר גץ)

למעשה, הספר התחיל גם מרצון לכתוב על מבוגרים שמתעייפים; "לגלות לילדים את הסוד הזה, כי מבוגרים תמיד חיים בתחושה שהם צריכים להפגין נמרצות שאינה קשורה לכוחותיהם האובייקטיביים. מתסכל אותם מאוד להעמיד פני סובלניים כשנגמרת להם הבטרייה, אבל האמת שמאחורי השקר הטוב הזה - כמו האמת בכל השקרים של הורים - מחלחלת אל הילד. בסופו של דבר הוא עלול לפרש אותה כעוינות. מותר להגיד לילד שהתעייפת".

יבין מוסיף כי בדומה לספריו האחרים, גם הספר החדש הוא ניסיון "לנקות את התקשורת הבינדורית ממעטפות פדגוגיות מלאכותיות, שבאות להגן על הילד ובסופו של דבר משיגות את ההיפך". ב-"המלך אהרל'ה פורש" יימצאו הילדים משל מפורט ומלהיב על אודות מלך החיות שמחליט לפרוש מתפקידו ולמנות ממשלה דרך בחירות דמוקרטיות. אך כמו שקורה במציאות - העניינים מסתבכים, ומתגלעות מחלוקות ובעיות.

נושאים פוליטיים כמעט לא מוצגים בספרות לילדים, והתזמון הנוכחי - כשהבחירות בפתח - מתאים במיוחד לחשוף אותם לעקרונות של משטר דמוקרטי. יבין מציין כי בספר הזה הילדים לא באמת מתוודעים ל"מצבים פוליטיים משמימים, כמו מאזן קואליציוני, מקומות ריאליים או פריימריז. הם פוגשים מונחי בסיס בממשל, כמו מלך וראש ממשלה, שרים ושרות, הצבעת רוב, בחירות, הקמת ממשלה, חלוקת אחריות וכן הלאה.

באופן כללי יותר, הם מכירים את הסדר המושל בחיי המבוגרים, שמניסיוני הם לא מפענחים אותו ולא מבינים אותו עד לגיל מאוחר, ואפילו מאוחר מדי, כי החברה שלנו מנסה להגן על הילדים ובתוך כך מעודדת אותם לאדישות אזרחית, לניוון בכל מה שמכנים 'קישורי חיים'. מרוב שהגנו עלינו כילדים מ'שטויות של מבוגרים', יצאנו לעולם בלי עור. זה בדיוק אותו דבר עם פוליטיקה".

מפלגת העצלן נתלית בג'ירפה

האם הספרות לא צריכה להיות דווקא מפלט מהמציאות?

"אני חושב שהספרות היא דווקא התעמקות במציאות, ולא בריחה ממנה. מה חשוב במציאות, נתניהו? הרצוג? השריון החדש של מלכת היופי? מה שחשוב זה אהבה וחברות ויחסים מורכבים ועבודה מול רגשות שליליים, זו המציאות האמתית, וזה גם תחום התמחותה של הספרות.

"ככלל, אני חושב שצריך לדבר על הכול ולכתוב הכול, כל עוד הנושא רלוונטי, כלומר שהוא עשוי לסייע לילדים בהבנת העולם או בהתפתחותם הרגשית. זה נכון, כמובן, כל עוד הספר עטוף מעטפת סגנונית מלבבת (לרוב של הומור רב-מדרגים), שנמנעת מדידקטיות פדגוגית נפוחה.

"במלים אחרות, הספר צריך להחליט איזה תפקיד יש לו, ואז לשכוח ממנו לגמרי. האמירה הפחות יפה שמסתתרת פה היא שלא צריך לכתוב ספרים על כל קשקוש, בטח לא מתוך איזה עקרון אמנותי. לא ממש דחוף לחבר ממש עכשיו ספר ילדים שמסביר להם מה זה פורנו וסמים, למשל".

מלבד היותו סופר פורה, לילדים, נוער ומבוגרים, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים, יבין הוא גם מנחה סדנאות כתיבה מוערך, שאף פרסם ספר בנושא ששמו "בונים סיפור". לדידו, בהחלט ניתן ללמד כתיבה, אך הוא ממהר לסייג כי הוא אינו מבטיח "להנפיק שורה של עמוס-עוזים. גם בתי הספר לאמנות אינם פס ייצור לפיקאסו-ים.

"רבות מתלמידותיי, למשל, הן נשים בגיל הזהב שבאו ללמוד את תורת הסיכום, נקרא לזה כך. יש לי תלמידים בגיל העמידה שבאו לעשות שינוי אמיץ בחייהם: להשמיע קול. הכתיבה היא דרך עבורם. אני מבטיח לכל תלמידי הבטחה אחת: שכשהם יצאו מהסדנה שלי, הם יכתבו לפחות רמה אחת מעל לזו שהם נכנסו בה, כלומר יזכו באיזה סדר מחשבתי, לפחות בתחום זה, של הגדת סיפורם הפנימי".

"בונים סיפור" חובר על ידו כיוון שהתלמידים דרשו מדריך. " כל שיעור הם ביקשו את רשימותיי בכתב וסירבתי", הוא נזכר, "ולבסוף החלטתי להמיר אותן לספר. גיליתי להפתעתי שאין מדריך כזה בעברית, אף שהשוק בחו"ל רווי בהם. מאז יצאו כמה מדריכים, יש תנופה יפה בשוק, ואני שמח לגלות שעדיין אין מדריך כזה, כי כל אחד מהכותבים האחרים הציג את המלאכה אחרת, וטוב שכך. גישתי סדורה מאוד, מפרקת את הכתיבה לגורמים ברורים, פחות מדברת על תבניות דרמה, למשל, או על מוזה".

מה בין כתיבת פרוזה למבוגרים וספרות ילדים - האם אתה ניגש לכל אחת מהן באופן שונה? באיזה מובן עבורך ילדים הם קוראים אחרים ממבוגרים?

"את שתיהן אני לוקח ברצינות איומה ונוראית שמורידה לי שנות חיים, אך גם מפיחה בי עליצות רבה. הכתיבה למבוגרים גם מכניסה אותי לתהומות רגשיים ולא פעם לדיכאון, מה שלא עושה הכתיבה לילדים, שהיא מלאת חדווה בלבד.

"היא גם נפרשת על פני זמן קצר יחסית: בתוך ימים ספורים של עמל די נוקדני, אני מעמיד ספר. עבודה על רומן אורכת בין שנתיים לשבע שנים, יש הרבה יותר פנאי לייאוש, לתחושה שאתה תקוע באוטובוס צפוף שנוסע מאד לאט במעלה הר שבפסגתו נערכת מסיבה שכבר תמה".

"ילדים הם קוראים אחרים ממבוגרים, משום שהמלה קריאה קטנה על הפעילות הקוגניטיבית שהם מבצעים מול ספר", הוא מבאר. "הם באמת ספוגים, כמו שאומרת הקלישאה. אתה מראה להם ספר והם מתחילים לינוק לתוכם את החיזיון על כרעיו וקרביו, מלים ואיורים סימולטנית, כמו חורים שחורים ששואבים אור.

"הם גם זוכרים טקסטים שלמים ומחפשים בדיחות קטנות שהחביא המאייר, וזה נפלא, הם צורבים את הספר שלי היישר לאישיותם כמו איזה כתב קודש. זה כמעט מביך וזה מבהיל מאוד לחשוב על ספרים גרועים שהם יונקים באותה תשומת לב.

"מבוגרים כמוני יכולים להתגאות ברשימת ספרי מופת שקראו, אבל אם תשאל אותי שאלת בקיאות אחת, כמו: על מה הספר ההוא וההוא - אני פשוט לא אזכור. כשאני כותב לילדים אני ער לכך שהסיפור שלי יהפוך לחלק מהאישיות שלהם, לחלק מתפישת עולמם לנצח, ואני נזהר בו זהירות מרובה. באותה מידה אני מדחיק, כשאני כותב למבוגרים, שאת הספר שלי הם יישכחו מהר מאוד".

בשונה מספרי ילדים אחרים שכתבת, הדמויות בספר החדש הן בעלי חיים. מדוע בחרת בכך, דווקא בספר שעושה בעניינים חברתיים?

"בשנים האחרונות נתקפתי בהרהור מביש: אני מוכרח לכתוב ספר על אריה, כי ספרי ילדים על אריות מצליחים מאוד. דחיתי את ההרהור בשאט-נפש, כמובן, עד שהצטרפו מטענים אותנטיים והולידו את הסיפור הזה. כיוון שהאריה פורש, נזקקתי לחלופה בדמות ממשלה עם שרים, והאסוציאציות זרמו במהירות: הינשוף שר החינוך, הבונה שר השיכון, הלביאה שרת הביטחון, האוגר הוא שר האוצר, והצבי שר הדואר, כמובן.

"האם הייתי יכול לספר את הספר הזה על חברת האדם? נגיד, 'סבא אריה פורש?' זה מיד נשמע לי פחות מעניין, ועם חשש כבד לתקינות פוליטית. אולי הייתי הופך את הסבא לנודניק נחמד, שנדבק לנכד בכל יום כי הוא משועמם? זו התחלה של משהו מצחיק, אולי זה עוד יקרה. בינתיים יש כבר ספר ילדים חדש שמתחיל לזחול במסדרונות. נותר רק לחכות, הרבה מאד זמן. את קהל היעד שלו היום הוא כבר לא יעניין כשיופיע".

מותר לדבר עם ילדים על פוליטיקה, אפילו החיות מאשרות

איך התבצעה העבודה על איור הספר?

"ראשית, אני שמח מאוד על עבודתו המרהיבה של עופר גץ, שאייר גם את 'דורון הדרקון'. העבודה נעשית בשלושה מישורים, עופר עובד קשה ולבד במאורתו, אם להשתמש בדימויי חיות, ומדי פעם משמיע קול לעורכת היקרה שלי, יעל גובר, שתדע שהוא לא נטרף, תרתי-משמע.

"מדי פעם הם החליפו מיילים עם סקיצות וכשהיו צמתים מרכזיים, למשל לגבי הדמות של אהר'לה, הליין-אפ של הספר, סקיצות עיפרון - נערכה פגישה של כולנו, ביחד עם אורית המעצבת שתרמה את הסדר החיוני לג'ונגל הזה.

"בפגישות אני מעורב מאוד, מציע רעיונות שנכנסים בסופו של דבר לאיור, וככל שהעבודה מתקדמת אני הופך לשותף יותר נוכח בהחלטות. אני לא רואה דרך אחרת, כי איור בספר ילדים הוא לפחות מחצית מהמידע שהילד שואב, ואם הוגה הסיפור לא תורם את חלקו הרעיוני לוויזואליה, בהכרח יופיע ספר פחות טוב. אני מתקשה להבין איך סופר יכול להתאפק ולא לתחוב את חוטמו, וביתר-שאת, לענייני המאייר. זה השלב הכי כייפי, ומי שצריך לחזור ולתקן ולעבוד - זה בכלל לא אתה!"

לא עוקב אחר המגמות בשוק

ביצירתו לילדים מרבה יבין לעסוק בנושאים שממעטים יחסית לכתוב עליהם, אך זו הפעם הראשונה שהוא כותב טקסט שעניינו פוליטי, אף על פי שהוא עוסק בכתיבתו העיתונאית בפוליטיקה וחברה. ברבות השנים מיצב את מקומו כסופר בולט ואהוב, וביריד הספרים הבינלאומי הקרוב בירושלים, ייפגש לשיחה עם סופר אהוב נוסף בישראל - ארי דה לוקה.

"אני כבר יכול לספר שאגיע לפאנל עצבני ונרגש, אך אעטה על פני ארשת זחוחה ונונשלאנטית", הוא משתף. "בהמשך אציג אותו תוך כדי שאשגה בשמו, ואגיד לא נכון איזו ברכה ששיננתי באיטלקית. כיליד ארצות הברית וכמי שיש לו אנגלית כמעט ברמת שפת-אם, אשגה בתחביר הבסיסי ביותר לאורך הערב כולו, וכשהקהל יפהק ויתמתח ויישאל את עצמו 'מי הנודניק הזה שמפריע לדה לוקה לדבר?', ישחרר הסופר המפורסם איזו הערת פרגון סלחנית, נוסח 'אני בטוח שגם לך יש עתיד', ומתוך חמלה רבה לא יסיים את משפטו בלוואי מתאר.

"וברצינות - ניסיתי לחשוב אלו שאלות יעניין לשאול אותו, מה הוא לא נשאל מעולם, וזה קשה מאוד. צריך גם לזכור את הקהל שיישב שם, ולא רוצה שאלות כבדות ומסובכות שנועדו להפגין את תחכומי. לבסוף החלטתי על אסטרטגיה מפתיעה: לנהל אתו שיחה בכיף. קראתי בזמנו כמה ספרים שלו ברצף ואני זוכר שהתרשמתי מהטון היפה והאינטימי שלו".

בשתיים עשרה השנים האחרונות פרסם יבין ארבעה-עשר ספרים, ואף עסק בתרגום. האם הוא מתעניין בשינויים ותמורות במו"לות הישראלית, עוקב אחרי מגמות? "אני משתדל לא לעקוב אחר מגמות במודע", הוא משיב, "כי אני חושש שזה עלול להכתיב לי אג'נדה בנוסח 'מה מחפשים עכשיו?'.

"פעם בחודש שואלים אותי מתי ייצא 'החתול דלעת 2' או אם אכתוב 'אחלה אחות' בנוסף ל'אחלה אח', ואני משיב בשלילה כי אני בעד להרפות מרעיון שהושלם, אף שסדרות הן עסק מצליח. ניסו לשדל אותי לכתוב ספר ילדים על משפחה חד-מינית, על פיגועים, על רגישות לגלוטן, אבל אלה לא חוויות שלי, ולכן איני הסופר המתאים לזה.

"לגבי התמורות יש אותו מאבק עגום כמו תמיד: בין מה שספרות הילדים רוצה להיות ובין ומה שהיא יכולה להיות.

האמנים רוצים ספרים עם נגזרות תלת-מימד, מגנטים ונוצות, כל מיני קונצים נפלאים שעושים בחו"ל, והאנשים עם הארנק מעקמים פרצוף כי הם לא הקימו את העסק כדי לרדת מנכסיהם. זה לא חדש".

"מה שחדש הוא חוק הספרים שמלאו לו שנה, ותקופת ההסתגלות שהשוק עובר", מוסיף יבין. "המכירות אמנם צנחו פחות ממה שחששו, אבל לזה צריך לצרף מלחמה שפשוט מחקה את רווחי החופש הגדול, וגם את תחושת חוסר היציבות שמשרה אימת העוני. התוצאה הסופית היא שלא לוקחים סיכונים, במיוחד בספרות הילדים, ואני שמח שספרי נמצא ראוי להוצאה גם בתקופה כזו, ותומחר בהוגנות: 49 ש"ח.

"השוק בכיוון הנכון, אבל מוכרחה להיות - וכאן אני חוזר לפוליטיקת הג'ונגל - איזו הנהגה אחראית שתיתן לעובד הפשוט ולילדיו את לחם חוקו, גם כזה שאוכלים וגם זה של הנפש. כשהצדק יחזור למסדרונות השלטון, מחיר של 50 ש"ח לספר ילדים ייראה טריוויאלי".

יונתן יבין ישתתף בפאנל עם הסופר ארי דה-לוקה ביריד הספרים הבינלאומי ה-27 המתקיים בימים אלו בירושלים - לתכנית ארועי היריד המלאה היכנסו לאתר