המסמך החסוי נחשף: כיצד מונו השופטים הראשונים במדינה?

"משפט, יצרים ופוליטיקה - שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה" הוא ספר חדש השופך אור על מערכת השיפוט בשנים האחרונות למנדט ובשנים הראשונות למדינה: מקורות עלומים רבים מוכיחים כי הקמת מערכת השיפוט הישראלית ב-1948 לא הייתה נקייה מפגמים, בעיקר בגלל המגמה למנות את שופטי בית המשפט העליון החדשים על פי "מפתח פוליטי-מפלגתי". ynet מציג פרק אחד מתוך הספר.

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

הפרק המובא כאן עוסק בפרשייה בעייתית אחת בתהליך הקמת מערכת השיפוט הישראלית עם קום המדינה. מדובר ב"מסמך" שחיבר השופט הידוע חיים כהן בתחילת 1948, על מנת להציגו בפני ראשי המדינה במטרה לקבוע מי מהשופטים היהודים שכיהנו בתקופת המנדט ימשיך לכהן גם במדינת ישראל.

היה זה חלק מתהליך רחב יותר ומדאיג מאוד של "ועדות טיהור" שהוקמו ברחבי הארץ על מנת לסלק מן השירות הציבורי שורה של אנשים בשל בעיות של "כושר ויושר". עד מהרה התברר שבתהליך זה נטלו חלק כל מיני גופים אינטרסנטיים שרצו לתפוס עמדות מפתח בשלטון החדש.

חלק מהמסמך החסוי

פרשת "מסמך השופטים החסוי"

כאשר מתארים את תהליך הקמתה של מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח, 1948, מוזכר לעתים מסמך שניתן לכנותו "המסמך החסוי", מפני שמעולם לא ניתן לו פומבי ונעשה מאמץ להסתירו מהציבור. זהו תזכיר מפורט שהוגש במרס 1948 לסוכנות היהודית ולוועד הלאומי, מוסדות ההנהגה של היישוב היהודי בארץ ישראל באותם ימים. התזכיר כלל רשימה של כל השופטים היהודים שמונו על ידי ממשלת המנדט, אשר כיהנו בבתי המשפט השונים בראשית שנת 1948, ערב הקמת מדינת ישראל.

לשמו של כל שופט נלוותה הערכה אישית ומקצועית, והמטרה הייתה להמליץ לפני הממשלה שעמדה לקום בקרוב מי מהשופטים הללו ימשיך בכהונתו במדינת ישראל ומי ייאלץ לעזוב את המערכת. לפי כל קנה מידה הייתה זו רשימה חורצת גורלות ובעלת משמעות היסטורית, שכן היא נועדה לעצב את דמותה של מערכת השיפוט החדשה במדינת ישראל העצמאית.

מסמך ש"נסגר לעיון"

בכל שנות קיומה של מדינת ישראל לא פורסם מעולם מסמך רשמי שנכתבו בו הערכות וציונים על אישיותם ועל תפקודם של השופטים המכהנים. מבחינה זו, עד עצם היום הזה, "המסמך החסוי" הוא יחיד במינו בהיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית. המסמך שמור בארכיון המדינה, אלא שלפני כ-30 שנה התיק שבו נמצא המסמך בארכיון המדינה "נסגר לעיון". מאז – למרות כל הפניות והבקשות – לא ניתן לי לעיין בו. הנימוק הרשמי שנמסר מטעם ארכיון המדינה לסירוב להתיר את העיון במסמך היה "פגיעה בצנעת הפרט". אלא שבדרכים שונות הצלחתי למצוא את המסמך, המוצג כאן לידיעת הציבור.

המקרה היחיד שבו ניתן פומבי לקטע מסוים מתוך כל מה שנכתב באותו מסמך היה בעניינו של השופט גד פרומקין. ואכן, התוצאה הבולטת והידועה ביותר של "המסמך החסוי" הייתה אי-מינויו של פרומקין, שהיה שופט בית המשפט העליון המנדטורי במשך 28 שנים והדמות המשפטית היהודית הבכירה ביותר בארץ ישראל לפני מאי 1948, לשופט בבית המשפט העליון בישראל.

עטיפת הספר

כל השנים היה ידוע שמוזכרים במסמך – לטוב או לרע – גם שופטים אחרים, בהם כאלה שתפסו עמדות בכירות ביותר במערכת השיפוט הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. ברור היה שהתמונה של הקמת מערכת השיפוט בשנת 1948 לא תהיה שלמה ומלאה כל עוד לא ייוודע מה כתוב באותו מסמך.

כדי להבין את חשיבותו ואת מרכזיותו של המסמך הזה יש להכיר את הרקע לחיבורו. המסמך הוא תוצר מובהק של הימים ההם, החודשים הראשונים של שנת 1948, בין שלטון (אנגלי) לשלטון (ישראלי). לאחר החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 החל בארץ תהליך מורכב, שתכליתו הייתה להקים מנגנון ממשלתי למדינה היהודית שעמדה לקום עם תום המנדט הבריטי.

לשם כך הוקמה כזכור "ועדת המצב", ובמסגרתה פעלו ועדות שונות, שתפקידן היה ליצור את התשתית הארגונית לגופים הממשלתיים השונים שיתחילו לפעול עם הקמת המדינה החדשה. אחת הוועדות הללו הייתה "המועצה המשפטית", שהורכבה משלושים ואחד עורכי דין. בראש המועצה – שעליה הוטל להכין את התשתית המשפטית והחקיקתית למדינה החדשה – עמד באופן מעשי עורך דין מפורסם מירושלים, ברנרד ג'וזף (דב יוסף), שהיה היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית.

חברי המועצה חולקו ל-18 ועדות משנה, ועל כל אחת מהן הוטל לטפל בתחום משפטי מסוים. תחום הטיפול של ועדת המשנה ה-14 היה: "מבנה מיניסטריון המשפטים ובתי הדין". אחת המשימות של ועדה זו הייתה לארגן את מערכת השיפוט החדשה, דהיינו לקבוע מי יהיו השופטים והיכן יופעלו בתי המשפט.

לראש הוועדה מונה עורך דין תל אביבי ותיק שהיה אז יושב ראש הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל, ד"ר מנחם דונקלבלום, והייתה לו מעורבות רבה מאוד בהקמת בתי המשפט ובמינוי השופטים. דונקלבלום היה יושב ראש הוועדה שהקימה הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל, אשר בסופו של דבר המליצה בין השאר על דונקלבלום עצמו למשרת שופט בית המשפט העליון.

כדי לתפעל את העבודה השוטפת של המועצה המשפטית גויסו כמה משפטנים צעירים לתפקידי מזכירים, ונקבע כי אחד מהם, הרמן כהן, יטפל בנושא שנוסח בלשון משפטית "נקייה": "רשימת השופטים ושופטי השלום אשר יהיו זקוקים לכתב סמכות והבטחת זכותם לפעול מיד עם סיום המנדט".

מדובר כמובן בעורך הדין חיים הרמן כהן (2002-1910), לימים היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיא בית המשפט העליון. בימים ההם היה כהן פרקליט ירושלמי צעיר (בן 38) ולא מפורסם במיוחד. בשנת 2000 אמר לי בפגישה שנערכה בביתו בירושלים: "לא היה לי כל ניסיון במשפט פלילי... עסקתי בעיקר בענייני מעמד אישי, גירושין, צוואות. ישבתי במשרד קטן, שגודלו היה לא ד' על ד' אמות, אלא ב' על ב' אמות".

אלא שבסערת הימים ההם כנראה בלטו מאוד אישיותו המיוחדת והכריזמה המפורסמת שלו, והוא תפס עד מהרה מקום מרכזי בפעילות המועצה המשפטית.

בחודשים הראשונים של 1948 הוכנו במסגרת "ועדת המצב" רשימות מפורטות רבות של עובדי ממשלת המנדט שהיו מועמדים למנגנון הממשלתי הישראלי החדש שעמד לקום עם תום המנדט (בממשלת המנדט הועסקו בשנת 1948 כ-5,200 יהודים בתור עובדים קבועים, כ-700 מהם במשטרה). הרשימות כללו פרטים אישיים על המועמדים ו"הערכות" על מה שכונה אז "כושר ויושר".

לכל מחלקה בממשלה המנדטורית – בריאות, חינוך, תחבורה וכדומה – הוכן "תיק", ובו פרטים של כל העובדים היהודים והמלצות על המשך עבודתם. זו הייתה המסגרת הכללית שבה פעל חיים כהן: במהלך החודשים הראשונים של 1948 הוא הרכיב רשימה של כל העובדים היהודים – שופטים ופקידים – במערכת המשפט המנדטורית, צירף לכל שם הערות מסוימות, וכך נולד "המסמך החסוי".

חיים כהן מסר את ה"מסמך" לידי ברנרד ג'וזף במרס 1948. ג'וזף לא הספיק לטפל בו, כי בראשית אפריל התמנה להיות מושל העיר ירושלים, שהייתה אז במצור, ובמצב קשה ביותר. זמן קצר לאחר מכן פסקה המועצה המשפטית להתקיים. אין שום עדות לכך שהמסמך הובא לדיון בפורום כלשהו, ובוודאי לא קיבל מעמד של "מסמך רשמי".

בן גוריון לא זלזל במשפט אלא במשפטנים

באפריל 1948 חלה התפתחות מכרעת בתולדות מערכת השיפוט הישראלית: ראש הממשלה המיועד, דוד בן גוריון, מינה את פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), שעמד אז בראש מפלגת "עליה חדשה" הזעירה (מפלגת ה"יֶקים"), לשר המשפטים.

קיימת גרסה לפיה מינויו של רוזנבליט-רוזן משקף את היחס המזלזל של בן גוריון אל המשפט, שנראה בעיניו כתחום "שולי". אינני מסכים לגישה זו. בן גוריון לא זלזל במשפט – אלא במשפטנים.

כל חייו ראה בן גוריון את עצמו כ"משפטן", אף שלימודי המשפטים שלו באיסטנבול (1914-1912) היו חלקיים ומקוטעים. הוא הרבה לעסוק בנושאים משפטיים ולא נרתע מוויכוחים סוערים עם משפטנים בכירים וידועים. לדעתי, רוזנבליט מונה לא בשל כישוריו המשפטיים ולא בשל השקפותיו הפוליטיות, שעמדו בניגוד מוחלט לעמדותיו של בן גוריון, אלא משום שבן גוריון ידע שרוזן, "קצין פרוסי" לשעבר, יהיה מוכן להעניק גיבוי משפטי לממשלה בנושאים רגישים כמו היחס לערבים או ל"פורשים" (אנשי אצ"ל ולח"י). ואכן, "המסמך החסוי" הועבר אל רוזנבליט-רוזן, והוא "אימץ" למעשה את המסמך ונטה להסתמך עליו בבואו להקים את מערכת השיפוט החדשה.

שנים רבות לא היה ידוע מי חיבר את "המסמך החסוי". חיים כהן עצמו נמנע זמן רב מאישור העובדה כי הוא האיש שחיבר אותו, אבל בשנת 2000 החליט כנראה לשבור את שתיקתו: הוא אישר עובדה זו בשיחה אתי בביתו, ואף נתן לי הסברים שונים על נסיבות חיבור המסמך. עם זאת, סירב אז כהן באדיבות רבה לגלות פרטים נוספים על מה שהיה כתוב במסמך על השופטים השונים שכיהנו במערכת השיפוט המנדטורית.

מדוע גד פרומקין לא מונה?

הנושא המרכזי בפרשת "המסמך החסוי" עוסק באי-מינויו של השופט הוותיק גד פרומקין לבית המשפט העליון במדינת ישראל. קטעים מפרק זה פורסמו בעבר בעיתון "הארץ". בגוף הכתבה הופיעה תגובה קצרה של חיים כהן, וזו לשונה:

"איש לא העלה את המועמדות של פרומקין באותו הזמן. אצלנו כתוב שאם מרננים אחר אדם, אין ממנים אותו לשופט ולא צריך להוכיח כלום. אגב, הרינונים האלה קיימים עד היום ולא הושתקו אף פעם. היו גם שחשבו שהוא לא מגיע לרמה של שופט עליון".

דומה שתגובה זו נאמרה מתוך רוגז מסוים, ועולה ממנה בבירור שחיים כהן לא שבע נחת מפרסום הפרשה. יש כמה אי-דיוקים בדברים שצוטטו מפיו ב"הארץ": מועמדותו של פרומקין עלתה גם עלתה, ושאלות רבות נשאלו בעניינו בוועדות השונות של הממשלה הזמנית ושל מועצת המדינה הזמנית.

לפי דבריו של כהן בשיחה אתי, ראש הממשלה בן גוריון בכבודו ובעצמו ניסה לקדם את מועמדותו של פרומקין. נוסף על כך, בכל הדיונים על הקמת בית המשפט העליון בשנת 1948 אין אפילו רמז של הטלת ספק ברמה המשפטית-המקצועית של פרומקין. ה"האשמה" היחידה שהועלתה נגדו הייתה הטענה של שר המשפטים רוזנבליט כי פרומקין היה מעורב בפרשת שוחד, טענה שלהערכתי לא היה לה כל בסיס.

תשובה מפורטת 3 חודשים לפני מותו

בזמנו שלחתי לשופט חיים כהן תדפיס ממה שפורסם, ובמכתב נלווה ביקשתי את תגובתו. הדבר היה בסוף שנת 2001, ושמעתי אז ממקורות שונים כי השופט כהן חולה מאוד ומצבו קשה. לכן, רבה הייתה הפתעתי כאשר קיבלתי ממנו כעבור כמה ימים מכתב ארוך, מנוסח היטב, מודפס ומסודר, בן ארבעה עמודים, המובא להלן במלואו. לעניות דעתי למכתבו של כהן ערך היסטורי-משפטי רב. חיים כהן כתב את המכתב הזה בהיותו בן 92, כשלושה חודשים לפני מותו ב-10 באפריל 2002. הוא הכתיב את המכתב לעוזר המחקר שלו, וזה הדפיס את המכתב והגיש אותו לחתימתו. החתימה אכן מעידה אולי על חולשה מסוימת – אך המכתב כולו מנוסח בסגנונו הידוע, הבוטח והקולח של כהן.

במכתב זה מאשר כהן בצורה ברורה וסופית את תפקידו המרכזי בכל הפרשה, ונותן הסברים לשאלות שונות – חלקן קשות ומציקות – ש"המסמך החסוי" מעורר. השאלה העיקרית היא כיצד ועל סמך מה כתב כהן דברים כה חמורים על חלק מן השופטים. בפרסום על פרשת פרומקין כתבתי:

"נשאלת השאלה כיצד ניתן היה לשבת בירושלים הנצורה ולכתוב הערכות גורליות על שופטים שישבו למשל בחיפה. ברור שלא נערכה חקירה ממשית, והכותבים הסתמכו על 'יודעי דבר' ועל 'רינון'".

כהן השיב על תמיהה זו במכתבו. הוא נקט לשון רבים – "אנחנו", "הכרנו" וכולי – אך לדעתי העיד בעיקר על עצמו (המכתב המלא – ראו להלן):

"ברור שאנחנו לא הכרנו אישית כל אחד ואחד מהשופטים: בידיעתנו האישית לא יכולנו לומר על רבים מהם לא לחיוב ולא לשלילה. עמדנו בקשר עם הנהלות לשכת עורכי הדין היהודיים ואת הידע שמסרנו קיבלנו מהם".

מכתבו של כהן עוסק בעיקר בפרשת אי-מינויו של פרומקין לבית המשפט העליון, אבל גם ב"מסמך" כולו. הוא הציג באריכות את גרסתו, וברור שהדבר העיק עליו וגרם לו אי-נחת.

להערכתי, בסוף ימיו רצה כהן להסיר מעליו את המשא הכבד והלא-נעים של הניסוחים ב"מסמך הסודי". ממכתבו עולה כי אכן רוב הדברים לא באו ממנו או מן הידע האישי שלו, ולמעשה הוא היה השליח של מי שמסרו לו את ההערכות על השופטים. לא ידוע בדיוק מי מסר לו את ההערכות, וייתכן שהדברים באו מכמה מקורות. לדברי כהן המקור היה "הנהלות לשכת עורכי הדין".

יש לציין כי יושב ראש הסתדרות עורכי הדין היהודים (לימים לשכת עורכי הדין) ב-1948 היה מנחם דונקלבלום, שמונה לשופט בבית המשפט העליון. הערכתי האישית, על סמך כל הנסיבות ואירועי התקופה, היא כי חלק גדול מן החומר שנכלל ב"מסמך החסוי" נמסר לכהן על ידי דונקלבלום או מטעמו. על כל פנים ברור לחלוטין – והשופט כהן היה כמובן מודע לכך – כי "המסמך" חרץ את גורלו של פרומקין ומנע את מינויו לבית המשפט העליון במדינת ישראל.

למי נתנו הערכה שלילית?

בסופו של דבר הגיע אליי "המסמך החסוי" מיום 16.3.1948, ובידי נמצאים העתקים שלו גם בכתב ידו של חיים כהן וגם מודפס במכונת כתיבה. הוא מכיל חמישה עמודים, אינו חתום ואין לו כותרת. כאן יובא רק החלק העוסק בשופטים היהודים שכיהנו בתקופת המנדט. ליד כל שם מופיעים סימונים רבי-משמעות: "פלוס" (+), היינו הערכה חיובית, או "מינוס" (-), היינו הערכה שלילית.

ברור של"מסמך החסוי" הייתה חשיבות רבה, משום שהטיפול בו היה בידיו של שר המשפטים רוזנבליט (רוזן), אשר נהג בעניין זה, לפי עדות הביוגרפית שלו, רות בונדי, "בנוקשות פרוסית".

להלן יובאו במלואם שני מסמכים:

• המסמך הראשון הוא "המסמך החסוי", וכאן יצוטטו הקטעים שבהם כלולות ההערות על עשרים ושלושה השופטים. במקור מופיעים בדרך כלל רק שמות המשפחה של השופטים, ולכן השלמתי (בתוך סוגריים מרובעים) שמות פרטיים, שמות "מעוברתים" ותארים אקדמיים. כל הכותרות והמספרים מופיעים במקור.

• המסמך השני הוא מכתבו של השופט כהן מיום 30 בדצמבר 2001 במלואו.

הנוסח המלא של "המסמך החסוי"

חיים ה' כהן

רח' בית הכרם 27, ירושלים, 96343

30 בדצמבר 2001

לכבוד מר נתן ברון.

מכובדי,

אני מודה לך על מכתבך מיום 16.12.01. קראתי את חלקו הראשון של מאמרך על הכבוד האבוד של השופט פרומקין. מכיוון שלפי דבריך תשמח לשמוע את דעתי, אעיר הערותיי. אני כותב מן הזיכרון ואין בידי רישומים או יומנים; ואם כי גם זיכרוני נחלש, אין אני חושב שהוא מטעני בעניין זה.

באשר לפתק שמזכירות המועצה המשפטית מסרה לדב יוסף לפי בקשתו:

המזכירות עצמה לא הייתה עוסקת בבעיות הרכבו העתידי של בית המשפט העליון. בדבר זה עסקו ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. אנחנו צריכים היינו להכין להם את המידע שהיה דרוש להם לדיוניהם. ברור שאנחנו לא הכרנו אישית כל אחד ואחד מהשופטים: בידיעתנו האישית לא יכולנו לומר על רבים מהם לא לחיוב ולא לשלילה. עמדנו בקשר עם הנהלות לשכת עורכי הדין היהודיים ואת הידע שמסרנו קיבלנו מהם.

"הרינונים" על השופט פרומקין אמנם הגיעו גם לאוזניי, לפני שמסרנו את הפתק הנ"ל, אבל אישית לא הייתה לי כל סיבה להאמין להם, השופט פרומקין היה מורי ב"שיעורי המשפט" הממשלתיים. הופעתי לפניו כעורך דין צעיר פעמים אחדות, ומימיי לא הייתה לי סיבה לבוא עליו בטרוניה כלשהי.

אין בלבי, ומעולם לא הייתה, שום טינה נגד השופט פרומקין; והידידות הקרובה שקשרה אותי ואת ביתי לילדיו של השופט תוכיח. פגשתיו בביתם מדי פעם ויכולתי לעמוד על טיבו גם כאיש חברה.

לא יכולנו שלא לגלות לממונים עלינו את העובדה ש"מרננים" אחריו. אילו עשינו כן היינו מועלים בתפקידנו.

במתכוון לא פירשנו מה ומה "הרינונים" לפרטיהם; שלא לעורר את הרושם כאילו בדקנו אותם לגופם ומצאנו להם סימוכין כלשהם (אם כי התנהל ויכוח פנימי אצלנו אם לעשות כן או לא).

מסורת יהודית עתיקת יומין שאין ממנים אדם ש"מרננים" אחריו לכל משרה שיפוטית. לעניין מינוי שופט, אין צורך בהוכחה והרשעה, וחזקת החפות מפשע אינה מועילה: המניעה היא שבזאת שהשמועות הרעות מתפשטות מהר ומכות שרשים, בצדק או שלא בצדק, יש בהן כדי לחתור מלכתחילה תחת לאמון אשר הציבור חייב לרחוש לשופט.

מבחינתי שלי המניעה האמיתית של מינוי פרומקין לבית המשפט העליון הייתה התנהגותו ערב קום המדינה. עוד בפברואר או מרס 1948 החליט כל קהל המשפטנים בירושלים על אי-שיתוף פעולה של עורכי הדין ושופטים יהודים עם מערכת המשפט הבריטית (Non-cooperation). ההחלטה הזאת אמנם לא חייבה את השופט פרומקין באופן פורמלי, ואין אני בא עליו בטרוניה שהמשיך ללכת יום יום ולשבת בדין (כמותו כמו כמה שופטים יהודים אחרים).

ואולם, ערב יום עזיבת הבריטים את הארץ הלך השופט פרומקין אל זקן השופטים הבריטי וקיבל ממנו מינוי של זקן שופטים של בית המשפט העליון. לפי תיאוריך, אני מבין שהכוונה שלו הייתה שלא לאבד את הפנסיה שלו: יהא דבר זה כאשר יהא, היה זה מעשה מופגן של הינתקות מראש מבית המשפט העליון הישראלי, וכל בר בי רב צריך היה להניח שהוא אינו מעונין לשרת בו. למיטב ידיעתי, לא בא השופט פרומקין מעולם בדברים עם שר המשפטים או עם היועץ המשפטי לממשלה או גם לראש הממשלה והתלונן של שלא נתמנה: אולי, באמת, רצה לצאת לגמלאות, אולי ראה את הישיבה עם השופטים שנתמנו או מי מהם כפחיתות כבוד, אולי לא האמין ביכולתנו להקים בית משפט ראוי לרשת את בית המשפט הבריטי. גם כלפיי, כשנפגשתי עמו כאמור בבית ילדיו, מעולם לא בא בטרוניה על כך.

אם אני צודק בכך – ואמנם משוכנע אני – שלאמתו של דבר לא רצה השופט פרומקין להתמנות לבית המשפט העליון במדינת ישראל, כי אז נעשה רצונו. ורצונו של אדם הוא כבודו. אם אני טועה והוא רצה להתמנות, הרי לא היה גם באי-מינויו כל פגיעה מכוונת בכבודו האישי.

חיים כהן

תיעוד: המסמך החסוי

הערות סיכום ל"מסמך" ולמכתב

מבדיקת קורותיהם של השופטים היהודים המוזכרים ב"מסמך החסוי" עולה שהיו רק שני "קרבנות" של רשימה זו. מתוך עשרים ושלושה השופטים שהוזכרו במסמך, רק שניים לא המשיכו לכהן כשופטים במדינת ישראל: פרומקין, בגלל ההתנגדות החריפה של רוזנבליט, וצוקרמן, שעורכי הדין היהודים התנגדו למינויו בשנת 1930 וניהלו נגדו מערכה בלתי פוסקת ב-18 השנים מאז עד תום המנדט.

כל השופטים האחרים – כולל אלה שנרשמו עליהם הערכות שליליות ואפילו סומנו ב"מינוס" (-) – מונו לשופטים במדינת ישראל; הם כיהנו שנים רבות, וקודמוּ לתפקידים בכירים. אולם כיום ידוע שהמסמך הזה גרם עוגמת נפש רבה לכמה מן השופטים המוזכרים בו, שלעתים נאלצו לעבור מסכת לא נעימה של עיכוב קידום ואפילו פיטורים, שבוטלו בסופו של דבר.

מחבר הספר, ד"ר נתן ברון

נעמוד כאן רק על הערות שנכתבו על חלק מן השופטים:

על השופט מקס קנטרוביץ (קנת) – שכיהן לימים כנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב – נכתבה ב"מסמך החסוי" הערה שלילית, ובגלל ניסוחה המיוחד אביא אותה שוב: "שופט טוב, בעל הבנה והיגיון. הרושם הוא שהוא ישר, אך בתל אביב יש מרננים אחריו".

ניסוח זה מגלם את האווירה העכורה ששררה בחוגים מסוימים בארץ ישראל באותה תקופה. מבדיקת הליכים של "טיהור" עובדי ממשלת המנדט בראשית ימי המדינה מתברר שנעשו לעתים ניסיונות למנוע מעובדים להתקבל לעבודה במדינת ישראל תוך שימוש באמצעים מפוקפקים ביותר. היו מקרים ברורים של הלשנות, השמצות ורכילויות, ולעתים קרובות עמד ברקעָן של אלה שיקול אינטרסנטי מובהק, כמו הרצון "לתפוס" את מקום עבודתו של העובד המושמץ.

מאחר שברוב המקרים לא היו הוכחות מוצקות למעשי שחיתות או לקבלת שוחד – נעשה שימוש בביטויים עמומים וכלליים, בעלי נימה שלילית מובהקת, כגון "אומרים ש-", "טוענים כי", "יש הסבורים ש-". ביטוי שחזר שוב ושוב היה "רינון" או "מרננים". בשום מקרה לא צורפה להערכה ראיה ממשית, אך די היה בניסוחים הללו כדי להביא אפילו לפיטורים, ומאות עובדים מנדטוריים עברו תקופה קשה ביותר, שבה התנופפה חרב הפיטורים מעל ראשם. (בספרי "משפט, יצרים ופוליטיקה" מוקדש פרק גדול לתיאור מפורט של פרשת "ועדות הטיהור".)

ה"הערכה" על השופט מקס קנטרוביץ (קנת) מנוסחת בצורה המדגימה את ליקויי הניסוחים ב"מסמך החסוי". מצד אחד שבחים לכישוריו של השופט וגם ליושרו – ומצד אחר הערה "מקלקלת" שאין שום אפשרות להתמודד אתה בצורה משפטית או חקירתית: "בתל אביב יש מרננים אחריו". לעולם לא נדע מי רינן ועל מה ריננו. סביר להניח שהיו בין עורכי הדין בתל אביב אנשים שרצו להזיק לקנטרוביץ, שופט מנדטורי ותיק, וכך הונצחה הערכה מעומעמת – ופוגעת – זו ב"מסמך הסודי".

אחיו של מקס, עורך הדין התל אביבי הוותיק נתן קנת, אמר לי בזמנו: "היו כאן הלשנות זדוניות והשמצות ללא כל בסיס. הכול היה ממניעים אישיים של אנשים שרצו לקבל תפקידים על חשבונם של אחרים". קנטרוביץ (קנת) מונה אמנם מיד לשופט מחוזי, וכאשר פרש בר-זכאי מנשיאות בית המשפט המחוזי הוא סבר כי בגלל הוותק שלו ראוי שהוא יתמנה לנשיא במקומו. אלא שאז מונה לנשיא השופט ד"ר זאב צלטנר, ואין לדעת אם לדברים שנכתבו ב"מסמך החסוי" היה חלק בכך. רק אחרי כמה שנים מונה קנת לנשיא, ושירת בתפקיד זה עד יציאתו לפנסיה.

על שני שופטים – קיסטר ושימל (שילה) – יש במסמך הערות באשר להשתייכותם המפלגתית. בהערה על קיסטר לא היה שום דבר מזיק, שכן "פועלי אגודת ישראל" לא היו מן ה"פורשים", והוא אכן הגיע עד בית המשפט העליון.

לעומת זאת, ניתן להתרשם שההערה שנרשמה על השופט שימל (שילה) נועדה במתכוון להזיק לו, והוא השופט היחיד ש"זכה" לציון (?+). הקביעה כי הוא "היה פעם רביזיוניסט", בצירוף ההערה הפוגעת "חלש מבחינה מקצועית", נכתבה ללא ספק בנימה שלילית, בהתחשב באווירה ששררה אז בארץ ובמתח הגדול בין המפלגה השלטת בראשותו של בן גוריון, מפא"י, לבין הרביזיוניסטים, שמהם יצאו ארגוני ה"פורשים", אצ"ל ולח"י.

אכן, יש ראיות לכך שאחרי פרעות תרפ"ט (1929), בהיותו תלמיד בן 17 בירושלים, היה יצחק שילה (שימל) מקורב ל"ברית הבריונים", קבוצה רביזיוניסטית קיצונית בהנהגת אב"א אחימאיר. אבל הקשר של שילה עם קבוצה זו נותק בראשית שנות השלושים: שילה נסע ללמוד משפטים בלונדון, התגייס בימי מלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי, ומיד לאחר מכן מונה לשופט.

להערה זו היו תוצאות חמורות ביותר: זמן קצר לפני קום המדינה קיבל השופט יצחק שילה הודעה משר המשפטים רוזנבליט שהוא לא ימשיך כשופט במדינת ישראל. השופט שילה אמר לי בזמנו שהוא אינו יודע כלל למה פוטר ולמה גרמו לו עוגמת נפש וצער רבים כל כך בימים ההם. השערתו הייתה שהיו עורכי דין שרצו "לחסל אתו חשבונות" בגלל פסקי דין שפסק נגדם, ואולי חשבו שהוא – "באריסטר" שלמד בלונדון – "מתנשא" עליהם. השופט שילה נפטר בהיותו כבן 90, ושוחחתי עמו כשנה לפני מותו. הוא הזיל דמעות כאשר סיפר לי על פרשה זו, שהכאיבה לו עד מאוד.

מעניין לציין שהשופט שילה, שנאמר עליו ב"מסמך" כי הוא "חלש מבחינה מקצועית", המשיך לכהן עוד כשלושים וחמש שנה (!) כשופט וכסגן נשיא בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכיהן כשופט בפועל בבית המשפט העליון.

עוד בחייו אמר עליו אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון: "בפסיקתו גילה השופט יצחק שילה עמקות ותבונה. בסוגיות משפטיות שונות חידש חידושים חשובים... הוא מהאבות המייסדים שלנו בתחומי המשפט".

על שני שופטי שלום נאמרו במסמך דברים אשר לכאורה צריכים היו להתפרש כהערכות חיוביות: על עמנואל ידיד-לוי נאמר "יודע הליכות עם ערבים ומדבר ערבית צחה", ועל בכור שטרית נאמר "הצליח מאוד במשפטים של ערבים או מעורבים (בין יהודים לערבים)". והנה, דווקא על שניהם מופיעות במסמך המלצות ברוח שלילית: ידיד-לוי "אינו ראוי להתמנות לשופט קבוע" ואת בכור שטרית "אין למנות למשרה משפטית גבוהה יותר".

לדעתי, זו דוגמה ליחס המזלזל של המשפטנים ה"אירופאים" כלפי משפטנים ספרדים, יוצאי עדות המזרח. שליטה בערבית ויכולת לנהל משפטים שבהם מעורבים ערבים כנראה לא נראתה אז לראשי מערכת המשפט כמרכיב מספיק בהערכת כישוריו של שופט. ידיד-לוי נשאר במערכת, היה שופט עוד כשלושים שנה, כיהן כנשיא בית משפט השלום ועלה לבית המשפט המחוזי.

שטרית נטש את מערכת השיפוט ערב הקמת המדינה, התמנה לשר המשטרה, וכיהן בממשלה עוד שנים רבות. ההיסטוריה של מערכת השיפוט הארץ-ישראלית לא תהיה שלמה בלי מחקר שיעסוק בדמותו של בכור שטרית. הוא היה קצין משטרה בכיר ושופט שלום מנדטורי "ראשי" (דהיינו: נשיא בית משפט השלום), ו"המזג השיפוטי" שלו היה כנראה מוצלח ביותר.

מעיון בפרשיות שונות שבהן הוא היה מעורב – מפרשת רצח ארלוזורוב ועד פרשת "ועדות הטיהור" אחרי קום המדינה – אני מתרשם שהוא לא זכה להערכה שהוא ראוי לה. לדעתי, המעבר של שטרית מכס המשפט לתחום הפוליטי ערב קום המדינה קשור ל"מסמך החסוי", שאולי תוכנו הגיע לידיעתו. אני משוכנע ששטרית ידע מה מצפה לו, ה"ספרדי", מראשי המערכת החדשה, כולם "יקים" למהדרין, שהמעיטו למנות "ספרדים" לתפקידי שיפוט. הזינוק שלו לפוליטיקה מעיד לדעתי על תבונתו, ואפילו על ערמומיותו, שהוכחה שוב ושוב פעמים רבות. (בספר "משפט, יצרים ופוליטיקה" מוקדש מקום נרחב לאפליית ה"ספרדים" במערכת השיפוט הישראלית החדשה.)

לא הגיעו לירושלים בגלל ההפצצות

באשר למכתבו של חיים כהן – תוכנו מדבר בעד עצמו. אתעכב רק על עניין אחד המוזכר בו:

הטענה של השופט חיים כהן באשר ל"אי שיתוף פעולה" עם הבריטים תמוהה מאוד. השופטים היהודים ניהלו מאבק מתמיד במגמה להמשיך לקיים תוך ימי מלחמת השחרור דיונים בבית המשפט בירושלים, ואף ביקשו לאפשר הגשת טיעונים בכתב כאשר לא יכלו עורכי דין להגיע ל"מגרש הרוסים" בגלל ההפצצות.

פרומקין נאבק בעניין זה בנשיא בית המשפט העליון, סר ויליאם פיצג'רלד, וזכה לשבחים על כך מהנהגת עורכי הדין היהודים. השופט בנימין הלוי, שהיה אז שופט שלום בירושלים, ניהל ויכוחים עם המשטרה ודרש לאפשר לו להיכנס למתחם הסגור והמבוצר של "מגרש הרוסים" ("בֶּוִוינגרַאד") על מנת להמשיך ולשפוט מדי יום ביומו.

חיים כהן נוצל כמכשיר

לדעתי, ה"מסמך" מהווה ניסיון להשפיע, מסיבות אינטרסנטיות, על עיצוב מערכת השיפוט הישראלית החדשה. אין ספק שהייתה מגמה לסלק מן המערכת קבוצה של שופטים ולהכניס אחרים במקומם – וחיים כהן למעשה נוצל כמכשיר למגמה זו.

מבדיקה פרטנית עולה כי ראשי המערכת, ובעיקר שר המשפטים רוזנבליט, התייחסו ל"מסמך" בצורה סלקטיבית: לעתים התעלמו מן האמור בו, אבל הסתמכו על הכתוב ב"מסמך" כאשר הייתה מגמה לפגוע בצורה כלשהי בשופט או לעכב את קידומו. עם זאת נראה כי המערכת החליטה ביודעין להתעלם מרוב ההמלצות השליליות שהיו כלולות ב"מסמך", וזאת להערכתי משתי סיבות: ראשית, ליודעי דבר, שהכירו את הדמויות המדוברות, נראו בוודאי ההאשמות מופרכות לחלוטין. ושנית, אי-אפשר היה לוותר על המאגר הגדול של הוותק והניסיון של השופטים המנדטוריים.

בלחץ הגדול של אפריל-מאי 1948 היה צורך להקים ולייצב מערכת שיפוט שתתחיל לפעול מיד עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. לא ניתן היה להפקיד את מערכת השיפוט בידיים חדשות ולא מנוסות, ולכן כל השופטים המנדטוריים – כאמור פרט לפרומקין וצוקרמן – המשיכו בתפקידם החל מיום ראשון 16 במאי 1948.

יש לציין שכל השופטים הללו כיהנו בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום. בבית המשפט העליון נוצרה בעיה מיוחדת ולא פשוטה. מאחר שהשופט העליון היהודי היחיד, פרומקין, הוצא מן התמונה – היה צורך להקים בית משפט עליון חדש, מן המסד עד הטפחות, ובו צוות שופטים חדשים לחלוטין.

התהליך היה לא פשוט, רווי בסיבוכים פוליטיים ואישיים, ונמשך לא פחות מארבעה חודשים. לכן נפתח בית המשפט העליון, באירוע חגיגי, רק ב-14 בספטמבר 1948. ניתן רק לשער מה היה קורה אילו היו כל השופטים המנדטורים נפלטים מן המערכת, והייתה מתקבלת החלטה להקים מחדש גם את בתי המשפט הנמוכים יותר.

על כל פנים, ניתן לומר כי בשני המסמכים שהובאו לעיל יש כדי לשפוך אור על דרך הקמתה של מערכת השיפוט הישראלית באותם ימים של טרם מדינה.