למען הרפואה: מה עובר על גופה שנתרמת למדע?

כשאביבה יונתן נפטרה, במקום להתקשר לחברה קדישא, התקשרו בני המשפחה לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בעין כרם. במקום להיקבר בטכס הלוויה כנהוג, גופתה של יונתן נתרמה למחקר, בדיוק כפי שביקשה בצוואתה.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

 קראו עוד:

כשהסוף מגיע: מה באמת קורה לנו בזמן המוות?

בעקבות צוואת קניוק: מה קורה לגופה שנתרמה למדע?

רק באמריקה: 10 דרכים מקוריות לשימוש בגופה 

להתכונן למוות עוד בחיים 

כולנו מכירים מהסרטים את הסצינה שבה גופה צפודה מונחת במרכז השולחן וסטודנטים צעירים ניגשים לנתח אותה. לרוב הסצינה הזו מעוררת בנו אי נוחות ומבוכה. עם זאת, לתרומת גופות למדע יש חשיבות קריטית.

ראשית, חשוב לציין כי הבחירה לתרום גופה למדע חייבת להיות של האדם עצמו מתוך מודעות מלאה. אנשים הבוחרים לתרום גופם למדע, חותמים, בנוכחות קרוב משפחה, על צוואה בה הם מצווים שגופם ייתרם למטרות לימודיות ומחקריות.

את הנוסח המדויק לצוואה אפשר לקבל במחלקה לאנטומיה של בית הספר לרפואה, לשם גם יש לשלוח את הטפסים המוכנים, כולל פרטים של קרוב המשפחה של התורם. אין אפשרות לתרומה ספונטנית ובכל מקרה, יש לתאם מראש מול האוניברסיטה.

לדברי פרופ' מיכאל טל מהמחלקה לנוירוביולוגיה והאחראי על תחום האנטומיה באוניברסיטה העברית, כל אדם בוגר יכול לתרום גופו למדע, בין אם הוא בריא ובין אם הוא חולה. בפועל, מרבית התורמים הם מעל גיל חמישים, בלי הבדל בין המינים.

המטרה: לקדם את מדע הרפואה

כאשר התורם נפטר, במקום לפנות לחברה קדישא כמקובל, קרובי המשפחה פונים לאוניברסיטה, והיא האחראית לשלוח אמבולנס לאיסוף הגופה. בנוסף מפרסמת האוניברסיטה מודעה אבל ובה מודה לנפטר על הקדשת גופתו למדע.

"הגופות שנתרמו משמשות את הסטודנטים לרפואה ללימודי אנטומיה, וכן מהוות מודל עבור רופאים המעוניינים לערוך חזרה ורענון לפני ניתוח מורכב", מציין פרופ' טל ומדגיש, "הסטודנטים מתייחסים לגופה בחרדת קודש ובכבוד מלא".

במשך שנה משתמשים בגופה, מנתחים אותה, בוחנים את איבריה ונעזרים בה לצורך למידה מעשית. "על פי חוק האנטומיה והפתולוגיה, חובה להביא את הגוף לקבורה עד שנה לאחר המוות, אלא אם כן התורם ציין שהוא תורם גופתו לצמיתות", מבהיר פרופ' טל.

הקבורה נעשית בתיאום עם המשפחה, ולא פעם מגיעים להלוויה המאוחרת גם סטודנטים לרפואה שרוצים להביע הערכתם ולחלוק כבוד אחרון לאדם שתרם את גופו למענם.

"אנשים תורמים את גופם למדע מכל מיני סיבות אלטרואיסטיות, שהעיקרית בהן היא לקדם את עולם הרפואה והטוב שבעולם", אומר פרופ' טל,  "מדרך הטבע אלו אנשים מיוחדים, ולרוב אינם דתיים, אם כי אפשר לומר שהדת מתייחסת לכך בצורה מורכבת ועם ספקטרום רחב של דעות".

כך מתבצע שימור הגופה

בשעות הראשונות אחרי המוות עולה רמת החומציות בגוף (מרמת pH 7.5 ל-6 בערך) הגורמת בין היתר להתקשות השרירים והמפרקים של הגופה. מצב זה, המכונה צפידת מוות (rigor mortis), נמשך כשלושה ימים ופוגע בתהליך החניטה, מכיוון שהתאבנות הגופה מונעת את החדרת החומרים המשמרים.

על מנת לאזן את החומציות בגוף ולאפשר את החדרת הנוזלים, מזריקים, לעתים, לגופה נוזלים ניטרליים או מעט חומרים אלקליים ומבצעים בה עיסוי על מנת לשחרר את שריריה המכווצים.

תחילה שוטפים, מגלחים ומחטאים את הגופה, כולל את הפה והאף. לאחר מכן סוגרים את העפעפיים בעזרת דיסקיות פלסטיק או דבק, וסוגרים את הפה על ידי תפירה של השפה העליונה לתחתונה. לאחר מכן מחדירים צינור לעורקים הראשיים, לקרוטיד הממוקם בצוואר התחתון או לפימורליס הממוקם בעצם הירך.

הצינור מחובר למשאבה חשמלית המחדירה בלחץ את נוזל השימור, לרוב פורמלין. צינור נוסף המחובר לווריד מקביל מוציא את דם המת, אשר נדחף החוצה כתוצאה מלחץ נוזל השימור. כ-10 ליטרים של חומר משמר חודרים בהדרגה לכלי הדם ולרקמות, וכשמסתיים התהליך תופרים ואוטמים את הפתחים על מנת למנוע את חלחול הנוזלים. לאחר מכן מנקזים גזים ונוזלים מהבטן ומבית החזה ומחדירים לחללים אלו חומר משמר. הגופה מחוטאת שוב ונמרחת במשחות כדי למנוע את התייבשות העור.

בשל שאיבת הדם והשפעת החומר המשמר מאבד המת את מרקם עורו ואת צבעו. לעתים על מנת לנסות להחזיר את הבעת החיים של המת, עוברת הגופה טיפולי קוסמטיקה. לעתים מוסיפים גם חומרי צבע לחומרים המשמרים על מנת לדמות לעור גוון חיוני יותר.

להתמודד עם ביקורת של הסביבה

אתי גונן, אחותה של אביבה יונתן, מספרת כי שמעה לראשונה על כוונתה של אחותה לתרום את גופה כשנה וחצי טרם מותה, בעת שהשתיים סעדו יחד את אמן הגוססת.

"אני לא הצטרפתי לרעיון הזה", מספרת גונן, "לא היה לי נעים אפילו לחשוב על סיטואציות כמו בסרטים, בהן אני שוכבת בחדר קר וסביבי סטודנטים. אבל אחותי תמיד היתה גדולה מהחיים".

קצת אחרי מותה של האם, גילתה יונתן כי היא חולה בסרטן. בעקבות המחלה התחזק בה הרצון לתרום את גופה. "אנחנו כבר שנים חתומים על כרטיס אדי לתרומת איברים. אחותי ידעה שמכיוון שהיא חולה, לא תוכל לתרום איברים, אז החליטה לתרום גופתה", מוסיפה גונן.

"היא תמיד אמרה שהיא לא חולה, אלא יש לה מחלה, אבל הרוח בריאה ואיתנה והיה לה רצון למצות את החיים שנותרו לה, הכל בגישה חיובית".

כשהגיעה השעה, ואחותה עזבה את העולם, נאלצו בני המשפחה להתמודד לא רק עם האבל, אלא גם עם התגובות של אנשים אחרים. "היו תגובות לא פשוטות", מתארת גונן, "אנשים הרימו גבה והיו מאד ביקורתיים. שאלו את בנה אם הא באמת מתכוון לכבד את בקשתה. חיזקנו עצמנו שזו הבחירה שלה ושזו בחירה שיכולה לעשות רק טוב".

מכיוון שהגופה לא נקברה, לא נערכה הלוויה, אך בני המשפחה ישבו שבעה. במהלך השנה, הם מצפים לפניה מבית החולים, בה יעדכנו אותם מתי הגופה תשתחרר לטכס קבורה מאוחר.

המעוניינים לתרום גופתם למדע, מוזמנים לפנות לעמוד האינטרנט של המחלקה לאנטומיה בבית הספר לרפואה.