דמעות על הרצפה במיון: 'זו מלחמת הישרדות'
יום נוסף של עומס בלתי נסבל בבתי החולים, והצוותים הרפואיים קרובים לקריסה. מאושפזים הממתינים לטיפול שעות פרצו בבכי, אבל חלקם אמרו ל-ynet: "הרופאים והאחיות זקוקים לעזרה יותר מאיתנו". איפה הפוליטיקאים?
מאבקי הבחירות לא עוסקים בכך כלל, אבל העומסים החריגים בבתי החולים ברחבי הארץ אמורים להזכיר לנבחרי הציבור מהם סדרי העדיפויות הראויים: במיון של הדסה עין כרם בירושלים נרשמה הבוקר (ב') תפוסה של יותר מ-200% ובמחלקות הפנימיות עמד שיעורה על 140%. במסדרונות המיון שוהים עדיין חולים רבים, בהם קשישים, המחכים קרוב ליממה ואוכלים את ארוחותיהם לעיני כול.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
אברהם יהד (40) מירושלים הגיע למיון אתמול ב-17:00 בעקבות בעיה בעיניו. הוא התקבל רק ב-3:00 לפנות בוקר ומאז ממתין על מיטה במסדרון. "אין כבוד בלשכב ככה מול כולם", הוא מספר בעודו אוכל את ארוחת הצהריים שלו. "אני רק רוצה להבריא וללכת הביתה, אבל אומרים שאין מקום. המדינה אחראית למצב הזה והיא צריכה לפתור אותו".
לא רחוק ממנו נמצא מנחם, שמלווה את בנו החייל שמאושפז במסדרון המיון מאז אתמול בערב. "לא בריא להיות חולה ובטח שלא בריא להיות בבית חולים עם העומסים האלה", אמר בתסכול. "הצוות הרפואי פה עושה עבודה מדהימה. יש כאן רופאים ואחיות וצוות מסייע שעובדים שעות וימים אבל כבר נופלים מהרגליים. הם צריכים עזרה".
לביא שלמה (71) הגיע להדסה אתמול אחר הצהריים בשל חולשה כללית וסחרחורות וגם הוא עדיין במסדרון. "זאת קטסטרופה שתימשך כנראה, כי בינתיים אומרים לי שאין סיכוי שאכנס למחלקה. פשוט אין שום מקום פנוי", הוא מספר. "הסגל הרפואי כאן נהדר. הם נותנים 100% מעצמם, אבל אין להם כלים. מגיעים אליי רופאים ואחיות שנופלים מהרגליים. אני מרגיש שהם זקוקים ליותר עזרה ממני וזה בהכרח פוגע בנו".
גליה ברוך (48), עולה חדשה מניו זילנד המתגוררת בהר חברון, מחכה גם היא במסדרון שעות ארוכות מאז אתמול, ולדבריה עברה "לילה מהגיהנום". היא מעידה שלחלק מהנוכחים היה עוד פחות מזל ממנה, והם נאלצו לישון על הרצפה: "היה כאן בלגן אדיר. זו לא דרך לטפל באנשים שזקוקים לעזרה יותר מכולם. יש כאן אנשים מבוגרים מאוד שנמצאים כאן ללא טיפול ראוי כי הרופאים והאחיות פשוט לא מצליחים להגיע לכולם. אני שמחה להיות בישראל כי מבחינתי זו הגשמת חלום, אבל הטיפול בחולים בניו זילנד הרבה יותר טוב. אני מצפה שהממשלה תמצא פתרון לכך".
אנחנו עובדים בכיבוי שריפות
אף שמאז אתמול חלה הקלה בצפיפות בבית החולים תל השומר, והעומס מוגדר כעת "סביר", החולים עדיין מספרים על לילה בלתי נסבל שעבר עליהם. "אתמול הגעתי ב-18:20 ועברתי שעות נוראיות", מספרת יבגניה, אחת המאושפזים. "המיון היה מלא באנשים שחלקם חיכו המון שעות. כך גם אני. הבנתי שאני הולכת להיות בלי מיטה וחיכיתי הרבה שעות עד שקיבל אותי רופא. בבוקר כבר הייאוש תקף אותי. עדיין הייתי ללא מיטה במסדרון ופשוט התחלתי לבכות".
פיני, חובש רפואת חירום שמחכה בתור עם חולה, סיפר ל-ynet: "בגלל העומס אנשים שבאים באמבולנסים מחכים אפילו 40 דקות או שעה כדי להיכנס. אין תלונות על צוות המיון, הם נופלים מהרגליים. קורה שיש לנו קריאות אחרות ואנחנו לא מפסיקים להגיע. המצב ככה מתחילת החורף".
סגנית מנהל בית החולים הכללי בשיבא, ד"ר דורית טקס-מנובה: "העומס גדול. יש אמבולנסים שכל הזמן מביאים חולים. כל העמדות מלאות, וגם המחלקות למעלה, ולכן גם חולים שנבדקו ממתינים. כל חולה שמחכה פה זה כאב לב. בדרך כלל ביקור במיון נמשך ארבע שעות בממוצע,
ועכשיו מדובר במספרים פי שניים או שלושה. רופאים מגיעים לכאן למלחמת הישרדות".
ד"ר טקס-מנובה מסבירה מה הוביל למצב: "מספר עמדות האשפוז והבדיקות לא עלה בהתאם לגידול באוכלוסייה, שהפכה לחולה יותר וזקנה יותר. אנחנו עובדים בכיבוי שריפות. זאת מתכונת פיגוע המוני כי יש הרבה יותר מטופלים לעומת מטפלים. יש מחסור ברופאים במדינת ישראל, אף אחד לא הגדיל את התקנים למומחים ומתמחים, וגם מספר האחיות לא גדל. הצוות קורס. המדינה לא מוסיפה כוח אדם ותקציב, וזו התוצאה".
דבורה הרץ, אחות אחראית במיון שיבא: "המצב כבר הרבה זמן באותה צורה. אנחנו באים כל יום לשדה קרב. אני מסתכלת לחולים בעיניים וכואב לי הלב. אני מתוסכלת שאני לא יכולה לענות על הצרכים שלהם. כואב לי הלב שכועסים עליי שאני לא יכולה לתת להם מה שאני רוצה. אנשים עובדים פה שעות מבלי לשתות אפילו כוס מים, ועדיין אני רואה חולים שמחכים שעות על כיסא גלגלים כי אין לי איפה להשכיב אותם. צוותים של מד"א ממתינים פה שעתיים כי אין איפה לשים את החולים. אני קוראת לפוליטיקאים לקחת את הבריאות ולהעלות את הנושא גבוה בסדר העדיפויות".
מנהל בית החולים הכללי בשיבא, פרופ' ארי שמיס: "אנחנו זועקים כל השנה. העומס הוא כל הזמן, כל השנה. תמהיל החולים הוא קשה ביותר. יש כאן כ-100 מונשמים מעבר למחלקת טיפול נמרץ. אלה חולים קשים שאי-אפשר לאשפז במסדרון. הם צריכים חדר ייעודי ואין. לכן לוקח יותר זמן לטפל בכל חולה ומחכים יותר זמן במיון. הצפיפות רבה, יש חשש לזיהומים וחולים מאושפזים קרוב מדי לשני ומדביקים זה את זה".
לפנייה לכתב/ת 
