"אם הייתי שרה בתקופת אום כולתום, בטח הייתי מתביישת"
הכינור נוצר למענה, החליל מתגנב לשבת על ברכיה, והתוף מקפץ משמחה על הזכות שנפלה בחלקו. הזמרת דיקלה כותבת על האגדה המוזיקלית שהיתה אום כולתום, במלאת 40 למותה
לפני כשבוע בערך, באחת מנסיעותיי מחוץ לתל אביב חיפשתי ברדיו תחנה עם מוזיקה ערבית, לשמוע אולי משהו עדכני, חיפוש שהוביל לערוץ שבו אום כולתום שרה. אחרי שניות זיהיתי שזו היא. שמעתי את היבבה והמשחק בקולה, את המרכז הבלתי מעורער שלה ואת חבורת הגברים הכפופים מולה.
איך שהכינור נוצר למענה, והחליל מתגנב בלחישה לשבת על ברכיה ולו לרגע. והתוף, התוף מקפץ לאט ובסיבובים משמחה על המעמד אליו הגיע. אין ולא תהייה אחרת. היא עומדת לבדה והיא מיליון נשים שמחזיקות לאלוהי המוזיקה את היד וככה מהלכת בין שער לשער, ופותחת אותו, ונכנסת פנימה, רק לה מותר, רק לה מסכימים.
והדרך שלי נמשכת וכבר יצאתי את תל אביב לכיוון דרום ומתערבבת בי מחשבה שבטח לא הייתי שרה אם הייתי נוכחת בתקופתה. בטח הייתי מתביישת. ואז שוב אני מסתכסכת עם עצמי, מה פתאום, היו זמרות מדהימות בתקופתה, אסמהאן, פיירוז, וגם את היית יכולה לכתוב לה, אולי...
ואום כולתום ממשיכה לשיר ברדיו וחוזרת על הרפליקה המוזיקלית, שאבין יותר מה זמרת אמיתית צריכה לתת לקהל להרגיש. ועכשיו אני מחייכת לעצמי, היא בכלל לא עושה את זה בכוונה. היא שרה מהתת מודע. היא בכלל אישה שהתמכרה לתת הכרה שלה, והובילה את כל העולם דרך הקול שלה.
היא גרמה לנו להאמין באלוהים, באהבה, בכאב, בגעגועים, בשנאה, בשחרור, בכפייה. היא גרמה לנו להאמין שכך זמרת צריכה לשיר וכך להקה צריכה להישמע. היא מסתכלת עלינו מלמעלה והרבה פעמים כנראה עושה לנו נו נו נו - על תרבות האינסטנט, על פרובוקציות שמכסות על הרגש האמיתי במוזיקה - ואני מקווה שלרגע ואולי לרגעים, כן יש לה נחת. אחרי הכל היא היחידה שאני מרשה לה לישון על האולימפוס.
