ג'וקוביץ' וסרינה - גלקסיות נפרדות בעולם הטניס / בלוג לסיכום אוסטרליה
הזכייה בגרנד סלאם הראשון של העונה הוכיחה כי הסרבי הוא "רפאל נדאל של מלבורן", האמריקאית היא ישות בפני עצמה בסבב הנשים. וגם: למה מארי התעצבן על "נולה" בגמר, הפתעת הטורניר ולייטון יואיט נכנס להיכל התהילה. סער גיט מסכם שבועיים קסומים
# הגמר הגדול 1. כמו שחקן כדורסל שעומד על הקו ומסרב להחטיא זריקות עונשין מכריעות, ככה הגמרים באליפות אוסטרליה הם עבור סרינה וויליאמס (6 זכיות מ-6 משחקים). זה המגרש שלה והשואו שלה, ומריה שראפובה שוב הזכירה מולה חלוץ חסר רגל מסיימת, כזה שעושה הכל נפלא עד השער אבל מתבלבל ברגע שצריך לבעוט. וזה לא שהיא לא ניסתה להילחם, אבל בסוף הניסיונות האלה היו לא יותר משירת ברבור נעימה.
היא רק שכחה שעל סרינה ברבורים ממש לא עושים רושם. תוך שעה בערך המדורגת 1 בעולם הפכה את שעון החול לקראת הכניסה שלה לקדמת ההיסטוריה, עם תואר מייג'ור מספר 19. בדומה ל-15 הפעמים הקודמות, גם בפעם ה-16 קיבלה שראפובה ברקס בדיוק ברגע שחשבה לממש את הפוטנציאל הקטן שעוד היה להפתעה.
# המנצחת. וויליאמס כבר מזמן לא צריכה להוכיח שום דבר, אבל הבחורה פשוט מתעקשת לשים עוד ועוד סימני קריאה מהדהדים על הקביעה שהפכה להיות עם השנים מובנית מאליה - מדובר בישות משל עצמה. הגודל, העוצמה, ובעיקר העובדה שהיא פצצת ווינריות בלתי ניתנת לעצירה וחסרת מצפון, שמות אותה ואת השאר בשתי גלקסיות נפרדות.
גם הפעם היא נחלצה מבורות עם חבל ההצלה הקבוע: סרבים מטורפים ברגעים הנכונים. 13 אייסים יותר היא היכתה משראפובה, וגם חבטות ההגשה שלא הסתיימו באי-מענה היו מספיק אימתניים כדי לתת לה פור בולט בעמודת הווינרים (21:38!). טניסאית עצומה? הישג ענק? בשביל סרינה, למרות ההתרגשות והוקרת התודה בסוף, מדובר יותר מהכול בעסקים כרגיל.
# הגמר הגדול 2. המחשבה הראשונה שעולה לראש מצפייה באנדי מארי ונובאק ג'וקוביץ' כותשים אחד את השני לא קשורה לניתוחים מקצועיים או לפילוח ההגשות. הדבר היחיד שלא הובן עד הסוף
מהשעתיים הראשונות של גמר הטיטאנים הזה הוא איך יש לחבר'ה האלה עוד כוח. אחרי שבועיים צפופים של טניס שמנוחה היא לא המרכיב הדומיננטי שלהם, הם זזים על המגרש כמו שני טניסאי נוער שחזרו מהחופש הגדול. לא דוחפים את הכדור או נותנים לשני לטעות, ופשוט מעדיפים להיות יותר טובים, להוציא שיניים בהתרסה, ולחמם את הקהל ואת עצמם.
26 חבטות ארכה אחת הנקודות בשובר השוויון של המערכה השנייה. שני הסטים הראשונים של הגמר הזה היו יותר ארוכים מכ-ל משחק הגמר של השנה שעברה. אחרי לא פחות משלוש שעות - אורך של שני משחקי נשים איכותיים - התוצאה הייתה 1:1, 3:3, 30:30, ובשלב אחר גם התבטאה בשוויון נקודות (83:83). הדרך לאחד הגמרים הארוכים אי פעם הייתה סלולה.
# המנצח. ואז, אחרי שהפרכנו ביחד את קלישאת "טניס הוא משחק של טעויות" - לא תמיד הן הסיפור, סאנשיין, אם השחקנים פשוט לא מפספסים - מערכת ההפעלה המתוחכמת תוצרת בלגרד הפעילה את סיסמת "טניס זה משחק של ריצות". בעיצומה של מלחמת ההתשה ג'וקוביץ' הראה למה הוא, על חמשת תארי אוסטרליה שלו, ראוי להיקרא "רפאל נדאל של מלבורן".
עם 13 נקודות רצופות הוא ניצח מערכה בדרך קצת יותר מקורית ופחות מתאמצת (כלומר 3:6, ולא בשובר שוויון) ועם העלאת הילוך טיפוסית סיפר גם קצת את הנרטיב שלו באליפות הזאת. בלי להיבהל מפעילה פוליטית שהכניסה את היריב שלו לעניינים, הוא שמר בקנאות על הסטטוס הבא: צמוד ברשימה לרוי אמרסון, בנשימה אחת עם המאמן שלו בוריס בקר, אבל מרשים לא פחות - בעל ארבעה תארים ברוד לייבר ארנה בחמש שנים.
# המאוכזב. אנדי מארי לא ידע אם לבכות או לצחוק. את הרגלי הנימוס הבריטיים הוא דאג, בכל מקרה, לא להפגין בשום מקום. לא על המגרש ובמהלך המשחק, אבל בעיקר לא בסיומו. כל מה שקרה מהרגע ש"נולה" זכה בנקודה האחרונה של האליפות הזכיר קווי עלילה של בדיחה לא מצחיקה עם שאלה מנחה: מה קורה כשבריטי חמום מוח ושבור לב מתעצבן על סרבי שעשה לו לכאורה קטע עם פציעה ספק מבוימת? ספוילר: לוחץ לו את היד בחוסר פרגון מופגן מעל הרשת, מתעלם עם ארשת פנים קפואה מהניסיון של 'נולה' להשיג תשובת לב עם פרגונים בטקס הענקת הגביע, ולקינוח גם שובר שני מחבטים.
זה כבר לא היה קשור לעובדה שהיריב שלו ניצח אותו עם הכלים שלו (ג'וקוביץ' טעה פחות והשיג אחוז גבוה יותר של נקודות החזרה), וגם לא לעובדה שמארי פשוט די שכח איך לנצח גמרי גרנד-סלאמים (2 גביעים מ-6 אפשרויות לזכות בהם במהלך הקריירה אחרי ההפסד הזה), אלא כנראה לעצם היותו שוב קורבן לסיטואציה מנטלית שמתחילה ונגמרת בראש. "סו מאני טיימסססססססס", הוא זעק אחרי אחת הנקודות, כנראה בתגובה לבקשת ג'וקוביץ' לקבל טיפול (ובעיקר לצורה בה חזר למגרש אחר כך), בניסיון להבין איך נפל שוב בפח.
אנחנו, בכל מקרה, קיבלנו את אחת מהענקות הגביעים ההזויות והמתוחות שנראו במגרש המרכזי בשנים האחרונות, ולפעמים זה מרתק לא פחות מהמשחק עצמו.
# ההפתעה. מדיסון קיז. הילדה בת ה-19 נעצרה רק אצל הזוכה. סיכוי סביר שבעוד כמה שנים קיז תהיה הזוכה הבאה.
# הבשורה. האוסטרלים. זאת הייתה אליפות שהביאה גאווה לאוסטרלי הממוצע. הפעם הוא סוף סוף קיבל את האפשרות לתפוס צד במשחקים וממש ליהנות מזה. ניק קיריוס הגיע עד רבע הגמר וסידר לעצמו דייט עם הפיינליסט מארי, תנאסי קוקינאקיס העיף את המדורג 11 על ההתחלה ואפילו ברנד טומיץ' הצליח להשוות את הישג השיא שלו באליפות (שמינית גמר).
# היכל התהילה. בתום שני סיבובים בארבעה ימים, 20 משחקים הסתיימו אחרי חמש מערכות. על שניים מהם היה חתום השחקן שאיכשהו נקלע למצבים האלה יותר מכל אחד אחר - לייטון יואיט.
מי שהיה פעם במקום הראשון בעולם ומדורג היום במקום ה-87 נפרד מהאליפות בסיבוב השני, ובצורה שהוא הכי אוהב - רק אחרי מותחן של 3:2. זאת הייתה הפעם ה-13 בקריירה שבה יואיט נגרר למערכה חמישית רק באוסטרליה, והפעם ה-19 בסך הכל שבה הוא משתתף בגרנד סלאם שהוא הכי אוהב בעולם. העובדה שהוא בן 34 כבר מזמן לא רלוונטית מבחינתו כשמדובר בטניס. ככה זה שקוראים לך לייטון יואיט.
# הסוף. זהו. זה נגמר. במשך שבועיים התרגשנו מנדאל, עקבנו אחרי דודי סלע, התבאסנו מרוג'ר פדרר, ויותר מהכל - נצרנו עוד כמה רגעי טניס שנאפסן בארגז הזכרונות. כמה חבל שעכשיו חוזרים לאפרוריות של גביע הפדרציה. מצד שני, אנחנו כבר מכירים את הנוהל: קצת כמו אחרי שנגמר מונדיאל עמוס, השמות הנוצצים והרמה הגבוהה, בסוף תמיד נחזור למכבי חיפה. או במקרה שלנו, לשחר פאר. נתראה ברמת השרון הבנויה, או ברולאן גארוס...הוא כנראה יגיע קודם.
לפנייה לכתב/ת 
