על העמדה בין שני עמודים: סיפור הרוקסן שלי
"לכל אחד סיפור הרוקסן שלו. לאביב גפן שהופיע על הבמה, למעריץ בחולצת פלאנל עם ריח של בירה ראשונה, ולאנשי התעשייה שזיהו שם את הלהקה הבאה. אני הייתי התקליטן ששבר כמה דיסקים של סטינג, כי נמאס כבר מהשיר הזה". לירון תאני חוזר לימי המועדון ברחוב הברזל ולקריאות "מוות לטכנו"
מי שם במה מול שני עמודים? זה היה הדבר הראשון שעבר לי בראש בפעם הראשונה שנכנסתי לרוקסן. יצאתי משם שלוש שנים אחר כך, כשבמהלכן המועדון הזה הפך להיות מקום עבודה ובית.
די מהר למדתי איפה אני צריך לעמוד בדיוק כדי שהעמודים האלה לא יסתירו לי את הבמה. הפעם הראשונה שביקרתי שם היתה כחודש לאחר שהמקום נפתח. זו היתה משימת ריגול, שאליה נשלחתי מטעם המתחרים, מועדון הפינגווין שבו תקלטתי באותה התקופה. אומרים שטיימינג זה הכל בחיים? התקליטן שהיה אמור לעבוד בערב שבו ביקרתי במועדון לראשונה, הבריז - וככה מצאתי את עצמי, בעידודו של איש הסאונד אורי "מומו" ברק, מסובב תקליטים כבר בביקור הראשון שלי. בשבוע שאחריו כבר עבדתי שלושה ערבים בשבוע.
לכל אחד יש את סיפור הרוקסן ואת הפרשנות שלו למשמעות שהיתה עבורו למועדון הזה. אביב גפן סיפר את הסיפור של אביב גפן ברוקסן, סיפור שעוד עשרות להקות ישראליות - חלקן מצליחות וחלקן פחות - יכולות לאשר ולהזדהות איתו. לאלה שהיו בני 16 באותה התקופה יהיה את סיפור הרוקסן שלהם. הסיפור הזה לבוש בחולצת פלאנל, ויש לו ריח של בירה ראשונה (ושניה ושלישית) וסאונד של רוק ניינטיז שהגיע ישר מאמ.טי.וי למועדון - בזמן אמת.
לאנשים מתעשיית המוזיקה יש את הזיכרונות מדה פול, רדיוהד, קינגמייקר, בייבס אין טוילנד, ת'רפי ועוד המון להקות מחו"ל שהגיעו לכאן כשחלקן היו עדיין בשלב האפייה של הקריירה. אגב, חלק מההרכבים האלה הופיעו מול מעט מאוד קהל. יש גם את אלה שהגיעו לשם בגלל פורטיס וסחרוף, ששלחו מאות אנשים מאוכזבים הביתה, כשלא הצליחו להשיג כרטיס להופעות שהיו סיפור ניצחון מפואר של הבנים ששבו הביתה מאירופה.
הסיפור שלי נע בין כל הצירים האלה. הייתי התקליטן - כי אז עוד לא המציאו את הכינוי רזידנט. ניגנתי את המוזיקה של לפני ההופעה ואחריה. הייתי המנחה הסופר אנטיפת של ערבי הלהקות הצעירות. אני השופט שהתעקש בתחרות הלהקות הצעירות ששב"ק ס' חייבים לזכות, למרות שהשופטים האחרים אמרו ש"זה לא רוק."
ראיתי את הקספרים, זקני צפת וגן חיות בהופעות הראשונות וראיתי איך הם גדלים והופכים לכוכבים. עזרתי לאלה שלא היה להם כסף לקנות כרטיס להתפלח פנימה, או הזמנתי אותם לבירה. השמעתי את "סמלס לייק טין ספיריט" באותו היום שהוא יצא כסינגל, פעמיים רצוף. ערבבתי בין צ'ילי פפרז, סייפרס היל, מטאליקה, גאנז אנד רוזס, ביסטי בויז, פיקסיז, אפגן וויגז ורייג' אגנסט דה משין ברצף שההיגיון שלו היה רק בגלל שזו מוזיקה שמתרחשת עכשיו.
התחלתי ערב שנקרא "מוות לטכנו" והצלחתי להעליב מלא חובבי מוזיקה אלקטרונית, שלא הבינו שהשם הוא פארודיה על השמות המקאברים של להקות הדת' והדום מטאל של התקופה. שברתי שלושה עותקים מהתקליטים של פוליס, כי נשבר לי לנגן את השיר "רוקסן" לפני שהלהקות עלו לבמה. שלחתי בנות ובני 16 שיכורים הביתה במונית, או מצאתי להם טרמפ.
הייתי שם יחד בערבים של למעלה מאלף איש וגם בערבים שכל הקהל היה יכול לחזור איתי הביתה באוטו. נהניתי כמעט מכל רגע, אבל לא מתגעגע מאוד - רק קצת. ב"פעם, אי שם ברחוב הברזל" אני הולך לנגן את המוזיקה של רוקסן ולחזור לשם לערב אחד. רק אחד ודי.
לירון תאני ינגן בערב "פעם, אי שם ברחוב הברזל" שיערך ב-6 בפברואר (שישי) באוזןבר שבתל אביב
