עזב את אשתו: "האשמה אוכלת אותי מבפנים"
איך מתמודדים עם ייסורי המצפון והאשמה? כיצד ממשיכים לחיות עם תחושת החרטה שלא נותנת מנוח? על ספת המטפל עם רועי צור
כשפתחתי את דלת הקליניקה לנדב (שם בדוי), פניו היו מיוסרות. הוא סיפר כי עזב לפני שנה את אשתו ובנו לטובת מישהי אחרת, ומאז הוא לא מצליח להשתחרר מהאשמה שמלווה אותו. "כבר הרבה זמן שלא היה בינינו כלום, כולל יחסי מין. באיזשהו שלב השתעממתי ממנה. משהו היה חסר לי, ואז הכרתי מישהי בעבודה ונהיה בינינו רומן. בהתחלה חשבתי שזה משהו חד-פעמי, אבל הרומן התפתח למערכת יחסים ולבסוף החלטתי להיפרד מאשתי". נדב נאנח והתקשה להמשיך. "קשה לי המחשבה שהשארתי את אשתי ובני לבד בשביל הצרכים האגואיסטים שלי".
עכשיו בערוץ יחסים:
יש לנו ספקות לגבי החתונה וסבתא אשמה
הרמוניה זוגית: תהליך משעשע של הטלת אשמה
אשמה היא אחד הרגשות האנושיים, הרעילים והמניפולטיביים ביותר שקיימים. תמצית האשמה היא "אני אדם רע, התנהגתי לא בסדר, לכן אני חייב להענש". אין איש שלא חווה אשמה בזמן כזה או אחר, ומטרתה לאותת לנו כי חרגנו מהערכים המקובלים עלינו או על האנשים החשובים לנו בחיינו. אשמה מתנהגת כמו תרופה - במינונים קטנים היא עוזרת לנו לפתח רגישות, אמון ואמפתיה שהם הבסיס לאינטימיות, אולם במינונים גבוהים מידי היא יכולה להיות קטלנית, להרוס את שלוות הנפש שלנו ולערער את זכותנו להיות מאושרים.
אשמה היא בעצם כעס המופנה כלפי פנים, כעס על היותנו רעים ותוקפנים כלפי האחר. דרך האשמה אנחנו מענישים את עצמנו בשירות כפרה דימיונית – אילו רק ראתה אשתו לשעבר של נדב עד כמה הוא סובל, יתכן והיתה חושבת שהוא אדם טוב יותר והיתה סולחת לו. האשמה משאירה את אירועי העבר בחיים ומשחזרת אותם שוב ושוב. אנחנו חולמים על עבר טוב יותר ובכך מחזירים לעצמנו תחושת שליטה מדומה על משהו שהיה ונגמר.
אשמה היא אשליה המנסה להחזיר לעצמנו שליטה דרך הניסיון להכניס סדר וחוקיות בעולם כאוטי: "אם רק היינו עושים ככה וככה, העולם היה מתנהג ככה וככה". אולם הנחה זו שגויה כמובן, מכיוון שיכולתנו להשפיע על התנהלות הדברים בעולם קטנה בהרבה ממה שאנו חושבים. האשמה גם שוללת את הליגטימציה שלנו להרגיש מאושרים עקב היותנו לא טובים מספיק ולפיכך לא זכאים לאהבה. עם הזמן וככל שהאשמה רחבה ועמוקה יותר בנפשנו, אנו מגנים לא רק את מעשינו, אלא את עצם הוויתנו. הרעל שהיא יוצרת בדמות בושה, חרטה, עצב ודכאון פוגע בנו עמוק בנפשנו, לכן כדאי לטפל בה על מנת שבריאותנו הנפשית לא תפגע.
אשמה יכולה לעלות בהקשרים שונים בתוך מערכות יחסים. אנו מרגישים אשמה על שעזבנו או פגענו בבן זוגנו על ידי בגידה למשל. במקרים אחרים אנו מאשימים את עצמנו על שלא עשינו די כדי לשמור על בן זוגנו, או להפך - אנו מרגישים אשמה על רגשות טינה שיש לנו כלפי אלו שאנו עושים בשבילם כל כך הרבה ללא הכרת תודה מצידם. אשמה עולה בנו גם כאשר אנו נענים לדחף בריא ללכת אחר צו ליבנו ולבטא את רצונותנו, גם אם הם לא עולים בקנה אחד עם סביבתנו; כאשר אנו בוחרים לחיות את חיינו באופן שונה מהורינו, באופן שונה ממה שהסביבה מצפה מאיתנו – כאשר אנו בוחרים לא להתחתן, דוחים את הבאת הילדים או בוחרים שלא להביא ילדים כלל, יוצאים מהארון ובאופן כללי, בוחרים להקשיב לעצמנו ולהיות מי שאנחנו.
את הנעשה אין להשיב
"זה נשמע שהצלחת לאזור אומץ וללכת אחרי הלב שלך, אבל באותה נשימה הטלת על עצמך עונש כבד מנשוא שאיש לא היה יכול לעמוד בו", ניסיתי להקל על אשמתו של נדב. "כן, לא ידעתי שארגיש כך. לפעמים אני מצטער שעשיתי את זה בכלל".
"לא עשית את הצעד הזה בכוונה כדי לפגוע באשתך, עשית את מה שהרגשת שהיה נכון לך", השבתי.
"אבל עדיין, פגעתי בה ובבן שלי".
נדב היה רדוף על ידי אשמתו ולא היה מסוגל לסלוח לעצמו. גם אם היה שלם עם החלטתו, הוא הרגיש רע, אנוכי וחסר התחשבות, והדבר הקשה עליו להתרכז במערכת היחסים החדשה שבנה וליהנות ממנה. גם אם אפשר היה בזמנו לעבוד על מערכת היחסים עם אשתו, את הנעשה אין להשיב. נדב בחר ללכת אחר צו ליבו גם במחיר של פגיעה במשפחתו. עם זאת ולמרות המחיר הכבד ששילמה משפחתו, ניכר עליו כי סבל מספיק, אולם כל ניסיון לשחרר אותו מאשמתו העצים אותה עוד יותר באופן פרדוקסאלי. נדב התעקש להחזיק באשמתו, וכאשר אדם בוחר, במודע או שלא במודע, להחזיק ברגש כלשהו, ישנו רווח סמוי בצד זה.
במשך עבודתי עם נדב למדתי כי גדל בבית עם זוג הורים פרפקציוניסטים וביקורתיים. הוא גדל עם צורך כפייתי לרצות ולזכות באהבתם. נדב העריץ את אביו ואת מסירותו לאמו, ולטענתו אביו לעולם לא היה עושה את מה שהוא בחר לעשות. מאחורי האשמה של המקרה הנוכחי הסתתרה אשמה גדולה ועמוקה הרבה יותר, אשמה שמקורה בעבר, הרחק בילדות, וקשורה בחוסר שלמות וביקורת פנימית. אשמה על מי שהוא, או אולי אשמה על מי שהוא לא.
מעבר לרצון להחזיק בתחושת שליטה מדומה, האשמה של נדב הנציחה אצלו תחושות מוכרות של חוסר ערך והלקאה עצמית. "זה נראה שאתה מכיר טוב יותר את תחושת האשמה מאשר את הזכות להרגיש טוב עם עצמך", אמרתי. "מה היה קורה לו היית מסכים לשחרר את האשמה ופשוט מרגיש טוב?". "אני חושב שהייתי מרגיש אגואיסט. אני לא מרגיש שיש לי את הזכות להרגיש שמח עם מה שעשיתי".
"האשמה לא תחזיר את הגלגל אחורה. ונניח שכן, איך היית מרגיש לו היית יכול לחזור להיות עם אשתך כאילו כלום לא קרה?"
"פחות מאושר אבל גם פחות אשם".
"פחות אשם כלפי אשתך, אבל בפנים, הרבה יותר אשם כלפי עצמך...".
"אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך".
"אדם יכול להיות אשם גם בביצוע עברות כלפי עצמו. אם לא היית עוזב, יתכן שהיום היית מרגיש חרטה עצומה על זה שלא עזבת ומימשת את חייך כפי שמצאת לנכון לעשות".
"לא חשבתי על זה ככה".
"לא חשבת, עשית, וטוב שכך. לפעמים, אשמה על מה שאנחנו לא עושים יכולה להיות מייסרת יותר מאשמה על מה שאנחנו כן עושים".
איך מתמודדים עם כל האשמה הזאת?
הדרך להתמודד עם אשמה היא על ידי בקשת סליחה – מאחרים במידה ופגענו ואחר כך, לא פחות חשוב, מעצמנו. למרות שבקשת סליחה היא דבר כל כך בסיסי, אף אחד לא באמת לימד אותנו איך לבקש אותה ועל מה לשים דגש. אם אנחנו רוצים שהסליחה שלנו תהיה אפקטיבית היא צריכה לכלול כמה מרכיבים חיוניים: הבנה אמיתית כיצד האחר הרגיש עם מעשנו, הכרה בכך שהפרנו ציפיות וערכים של האחר, ובקשה מפורשת לסליחה.
לדוגמה, נדב היה יכול לומר לאשתו משהו בנוסח "אני יודע שבגדתי בך, זה בטח מרגיש איום ונורא, אני מצטער על כך ומבקש שתסלחי לי". נדב רצה שאשתו תסלח לו אולם אשמתו היתה כה גדולה עד שהוא מיעט לפגוש אותה, אלא בכדי לראות את בנו. גם אשתו רצתה לסלוח לו אבל היא פשוט לא יכלה בשלב זה. מעגל הכאב, האשמה וההתעלמות ביניהם הרסה את היכולת שלהם לתקשר באופן אותנטי ומועיל.
<<< עוד עדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
לפעמים לא ניתן לקבל את סליחתו של האחר, בין אם הוא נפטר, לא זמין לנו או פשוט לא מסוגל לסלוח - כמו במקרה של נדב. הדרך היחידה שנשארה לנו כדי להפסיק להתענות באשמה היא לסלוח לעצמנו, אולם לא ניתן פשוט לקום ולומר יום אחד "אני סולח לעצמי" ולהמשיך הלאה. סליחה עצמית היא תהליך שתחילתו בהבנה שהלקנו את עצמנו מספיק ושהאשמה המוגזמת שלנו פוגעת באיכות חיינו עד כדי הרס עצמי.
מחקרים מראים שסליחה עצמית מפחיתה משמעותית רגש של אשמה ומצמצמת את הדחף שלנו להימנע ממפגש עם האדם בו פגענו. אולם לרבים מאיתנו קשה לסלוח לעצמנו מכל מיני סיבות: ראשית, אנו מגזימים בהשלכות של המעשים שלנו על האחר. לדוגמה, עם כל הכאב הכרוך בפרידה, אשתו של נדב תמצא אהבה אחרת בסופו של יום שתהיה אף טובה מקודמתה, לכן חשוב להיצמד לעובדות ולהבין מה קרה באמת באופן ברור וריאלי מבלי לנפח את ההשלכות בדימיון שלנו.
שנית, יש לזכור כי לרוב הכוונות שלנו היו טובות ולא פעלנו מתוך כוונה תחילה או זדון, ודבר אחרון הוא לנסות ולהבין את ההקשר שמתוכו קרו הדברים. אצל נדב מערכת היחסים בינו ובין אשתו היתה מתסכלת מאד עבורו במשך זמן רב, כך שהוא בחר לנהל רומן שייפצה על הקשר עם אשתו ומשם כבר לדברים היתה דינמיקה משלהם.
באופן אירוני, קל לנו יותר לסלוח לעצמנו כאשר עשינו משהו שפגע באחרים מאשר לסלוח לעצמנו על זה שפשוט בחרנו להיות נאמנים לעצמנו וללכת בדרכנו. לא פעם הסביבה שולחת לנו מסר כפול - תעשה מה שאתה רוצה אך תדע לך שזה לא מקובל, פוגע בנו ומכאיב לנו. אך לפעמים צריך פשוט לעשות את מה שנכון לנו גם אם זה פוגע ברגשותיהם של היקרים לנו. אם זה המקרה, אחת הדרכים להשתחרר מאשמה היא לחשוב על אנשים אחרים שבגללן חשוב שנרפה מהאשמה ונמשיך הלאה בחיינו – קשר חדש, ילדים, משפחה וכדומה.
סליחה עצמית לא אומרת שאנו מתעלמים או לא לוקחים אחריות על מה שעשינו אלא שאנו רוצים לקבל ולהשלים עם המעשים שלנו ולשים אותם מאחורנו. לבדוק ולסלוח לעצמנו יכול להיות תהליך של התמודדות ריגשית לא פשוטה, אולם אם לא ננהג כך יהיה לנו קשה לקבל, להרפות ולהמשיך הלאה בחיינו, ויש סיכוי כי האשמה תרדוף אותנו במשך שנים רבות.
רועי צור,מטפל פרטני, זוגי וקבוצתי. עובד עם יחידים וזוגות על מציאת זוגיות וקשיים במערכות יחסים ומנחה קבוצות יחסים בינאישיים.
לפנייה לכתב/ת 
