"עד היום אני בפוסט-טראומה"; הניתוח הקיסרי של אלה
"אני, שקיוויתי לביות מלא, שכחתי כמעט לשם מה התכנסנו בלידה הזו. ההרדמה חלפה וחשבתי רק על דבר אחד: הכאב. לא על בתי הבכורה שזה עתה נולדה, לא על מזלנו הטוב ששפר עלינו ולא על שום דבר אחר. חשבתי: 'אקמול, אופטלגין, וולטרן', ואם אפשר - את הכול ביחד". אלה ברייר על טראומת הקיסרי שאף אחד לא מספר לך עליה
עלמה הגיחה לעולם בפראות. "צומי" כמו אמא שלה, פתחה את החיים בקפיצת בנג׳י הפוכה מהרחם אל ידיי המנתחת.
לא פנטזתי על לידה מעצימה או מענגת, לא על פסקול דולפינים ולא על חוויה מרוממת. "שרק יעבור בצורה סבירה", קיוויתי. בורכתי בהריון קליל ונעים וחשבתי שגם אם הלידה עצמה תהיה מייגעת וכואבת, הרי שמדובר בזמן קצוב ואחריו - החיים החדשים שלנו. רק לדבר אחד לא התכוננתי: קיסרי.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
הפצפונת הייתה פעילה, כמו עוברים רבים, בעיקר בשעות הלילה, אבל קצת לפני התאריך המיועד עבר עליי לילה שקט, שקט מדי. "היא בטח ישנה", הרגעתי אותנו עד הבוקר, שהסתמן כנטול תנועות גם הוא. אכלתי עוגייה ונשכבתי על הצד, כפי שהורו לנו בקורס. כלום. התלבטתי אם ללכת לבדוק או להמתין, ובעודי מתלבטת תחושת אי נחת מטרידה השתלטה עליי. החלטתי לקפוץ למרפאת האם והעובר, שיהיה.
הדופק אותר מיד, אבל התנועות עדיין נפקדו. חדר המרפאה נמלא פנים מודאגים וחיוכים מאולצים. רופא שראה את המוניטור ויתר על האולטרסאונד והאחיות,
בבית החולים האולטראסונד חשף כי חבל הטבור נכרך סביב הצוואר, מה שעשוי לייצר מצוקה עוברית. בינתיים, אחות חביבה הסבירה לרופא בהתנצלות מדוע נותרתי עם בגדיי מתחת לחלוק: "זה הדבר האחרון שעוד נותן לה תחושה של שליטה, אתה מבין?", כאילו "לה" לא נמצאת בחדר ושומעת ומבינה. אחרי שרופאים נוספים בדקו, דחפו וגם קראו לחבר'ה (כי רק ככה לומדים, אני יודעת...) הוחלט שצריך לנתח.
"זה היה כמו טריפ רע"
התחלתי להתבלבל באמת כשהרופאה דחפה את כיסא הגלגלים שלי בריצה אל חדר הניתוח. "שלא תעופי לי", אמרה בעודי תוהה אם מצלמים אותנו לקאמבק של אי.אר. שאלתי אם בעלי יוכל להיות בניתוח ונאמר לי שכן. הוא לא היה. מישהו פשוט לא הכניס אותו בזמן. את העובדה שעמד מעבר לדלת וזכה לאחוז בבתנו מיד כשנשלפה - גיליתי רק בדיעבד וזה כבר לא שינה. בחוויה שלי הייתי לבד.
בהכנה לניתוח דיברו איתי אנשי הצוות אבל לא הבנתי מילה. זה היה כמו טריפ רע. משונה להיות נוכחת וערה בניתוח של עצמך. אמנם לא חשתי בכאב, אבל המחנק בגרון שנגרם מחומר ההרדמה, קשירת הידיים וחוסר הידיעה בנוגע לשלומה של התינוקת, הפכו את 40 הדקות האלו לנצח. גם לשמוע מישהי מהצוות אומרת ברגישות רבה "אוי שיט", באמצע התהליך, לא ממש תרם לאיזון הנפשי שלי. באנטומיה של גריי זה לא היה קורה. שם מדברים על דייטים גם כשמנתחים לבבות.
רגע השיא היה לשמוע את המנתחת הראשית סופרת "1,2,3,4" בקול רם, כשהיא מתירה את עלמה מהחבל הכרוך סביבה. ארבע פעמים. בלי משקפיים ועדיין המומה, ראיתי אותה צורחת וורודה. איזו הקלה.
"כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הכאב"
את הילדה שלי זכיתי לאחוז רק שעות אחרי הניתוח ולזמן קצר בלבד. אני, שקיוויתי לביות מלא, שכחתי כמעט לשם מה התכנסנו. ההרדמה חלפה והכאב שהפתיע בעוצמתו ריכז וחידד אותי לדבר אחד: הכאב. לא הצלחתי לחשוב, לא על בתי הבכורה שזה עתה נולדה, לא על מזלנו הטוב ששפר עלינו ולא על שום דבר אחר. חשבתי: "אקמול, אופטלגין, וולטרן" ואם אפשר - את הכול ביחד.
אולגה מגיעה להוריד אותי לראשונה מהמיטה ולקלח אותי ואני מנסה לחייך אליה בסיטואציה האינטימית הזאת ולוחשת לה שאף אחד לא סיפר לי שזה ככה. היא לא מתרגשת. בטח גם לה לא סיפרו שתקלח נשים בכייניות אחרי קיסרי כשחשבה על העבודה הזו.
בלילה אחיותיי לקיסרי בחדר מיללות כמו ילדות קטנות. בשביל לרדת מהמיטה אני צריכה את האחות, לבד זה פשוט לא מצליח.
חוסר האונים הפתאומי הזה מבלבל אותי.
אני מודה שהתביישתי בקיטורים שלי, בריכוז העצמי הזה. "העיקר שהכל בסדר", זה מה שכולם חזרו ואמרו - ובצדק. התרחישים האיומים גימדו את תחושותיי מהחוויה והפכו אותן לקטנוניות ולקטנות. ואז תחקרתי חברות שעברו קיסרי ולראשונה שמעתי מהן סיפורים דומים כולל על תסמיני פוסט טראומה שליוו גם אותי כחודש אחרי ושכללו סיוטים. "איך לא סיפרת?" שאלתי ונעניתי במשיכת כתף נבוכה. "העיקר שהכול היה בסדר".
אני שמחה ואסירת תודה. אז ועכשיו. כל יום שעבר הפחית מהכאב והיום זה כבר מרגיש רחוק מאוד. כתבתי את הדברים גם כחלק מתהליך עיבוד והשלמה שלי עם עצמי, גם מתוך רצון להציף את הדברים ולתת להם מקום אבל גם ובעיקר בשביל להעביר מסר חשוב. הריונית או בדרך? עדיף שיתייגו אותך כחרדתית והיסטרית מאשר שתצטרכי לשאת חרטה איומה כל החיים. אם את מרגישה פחות תנועות, תבדקי, תקשיבי לעצמך.
חודשיים אחרי, עם צלקת אחת שרואים ואחת שפחות, אני שמחה להצהיר שהקלישאה ההורית התגלתה כנכונה כל כך ושהתוצאה באמת שווה הכול.
לפנייה לכתב/ת 
