מה עם רוס? דמויות שצריכות סדרה משלהן
נכון, "ג'ואי" היתה סדרה איומה ואף אחד לא רוצה לראות מה קרה לכוכבי "איך פגשתי את אמא" - אבל יש כמה דמויות שדווקא מגיע להן במה גדולה יותר מזו שקיבלו בסדרות כמו "חברים", מד מן" ו"הסופרנוס". כי לא רק סול יכול
בשבוע הבא תעלה על מסכינו "סמוך על סול", הספין אוף המסקרן של הסדרה "שובר שורות", שתתמקד בעלילותיו של עורך הדין הפלילי והנכלולי סול גודמן. בעוד שאין ספק כי גודמן היווה את אחת הדמויות המוצלחות בטלוויזיה בשנים האחרונות, אתנחתא קומית בסדרה, שפרקיה האחרונים בהחלט דרשו כזו, יש שהיו מעניקים סדרת המשך דווקא לדמויות אחרות בסדרת הלהיט של וינס גיליגן. לקראת עלייתה של סדרת הבת המדוברת ביותר בעולם כרגע, לפניכם כמה הצעות לדמויות מסדרות אחרות שבהחלט יכולנו לעקוב אחר המשך מעלליהן – ואחת שבשום פנים ואופן לא.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
"חברים" - רוס גלר
בואו נשים בצד לרגע את הדיון בשאלה אם יש מי שירצה לחזות עוד במעלליה של דמות מתוך סדרת טלוויזיה שהסתיימה לפני שנים, זכתה לאינספור שידורים חוזרים ובאופן כללי מיצתה את עצמה כבר באמצע העשור הקודם. עד היום קשה להצביע על סיטקום אמריקני שירש את מקומה של "חברים" במונחים של הצלחה ופופולריות, והניסיונות להחיות מחדש את הקריירה הטלוויזיונית של רוב שחקני הסדרה לרוב לא עלו יפה.
טכנית, הדמות היחידה מ"חברים" שזכתה לספין אוף היתה ג'ואי, והסדרה שנקראה על שמו שרדה שתי עונות איומות והוכיחה סופית שהשלם גדול מסך חלקיו, ושגם הדמות האהובה ביותר לא מסוגלת להחזיק סדרה כשהיא מנותקת מהקונטקסט של יתר חבריה לספת הסנטרל פרק. למה בכלל לבנות סדרה על דמות של שחקן טיפש שכל מהותו מסתכמת במין מדזמן ואכילת פיצה?
רוס גלר - מחנון מאוהב לפסיכופט לא מאובחן
הסדרות של יתר חברי הקאסט לא היו פלופים של ממש, אבל גם "קוגר טאון" של קורטני קוקס ו"הקאמבק" של ליסה קודרו, החביבות בסך הכל, לא הצליחו לשחזר את ההצלחה, וכך גם הסדרה "אפיזודס", שבה מתעמת מאט לה בלאנק עם זיכרון דמותו כג'ואי. וכל זה מעלה את השאלה - מה היה קורה לו החבר שהיה זוכה לסיטקום משלו, היה דווקא רוס?
במשך עשור גילם דיוויד שווימר את ד"ר רוס גלר, דוקטור לפליאונטולוגיה שעבר טרנספורמציה עם כל עונה - מחנון מאוהב ברייצ'ל לכדי פסיכופט לא מאובחן, אדם שכל מהותו מסתכמת בחרדות, היסטריה ותסכולי עבר. מעניין לאן היה מגיע רוס גלר לו היו נותנים לשווימר להפגין עוד מכישוריו ומהטיימינג הקומי המדויק שלו. סביר להניח שגם הסיטקום המדומיין "רוס" לא היה זוכה לחיי מסך ארוכים, אבל בכל מקרה היה לו סיכוי גדול יותר מאחרים, בהתחשב בעובדה שהדמות שגילם שווימר תמיד היתה עגולה ומורכבת יותר מזו של ג'ואי, נניח.
"המפץ הגדול" – סטיוארט בלום
שלדון קופר? צפוי ועשוי למקסם את הגימיק כבר בפרקים הראשונים. האוורד קריפי מדי, ראג' – אלוהים לא, איימי פרה פאולר – תיצור בעיקר פלאשבקים ל"בלוסום", ולנארד – נו, זו גם ככה סדרה עליו ועל פני. כמו במקרה של "חברים", חלק ניכר מהקסם של "המפץ הגדול" מסתמך על הדינמיקה הקבוצתית בין דמויותיה, שספק אם היו משמרות את חינן לו היינו נחשפים למעלליהן בלבד.
אז מה עושים אם רוצים לייצר ספין אוף לסדרה שרוב דמויותיה מוצו כבר לפני שתי עונות? ובכן, פונים לזו היחידה שלא באמת זכתה להזדמנות לזרוח מעל כולן – ובמקרה של "המפץ הגדול" מדובר בלא אחר מאשר סטיוארט בלום.
סטיוארט והקומיקס השרוף. יאוש קיומי יכול לעמוד בבסיס תוכנית חדשה
בעונות האחרונות של הסדרה אמנם קיבלה דמותו של איש חנות הקומיקס המיואש חשיפה גבוהה יותר, אך עדיין לא זכתה לכמויות זמן המסך שיש שיאמרו שהיא ראויה להן. גם בשלב זה בחייו המתוסרטים, סטיוארט הוא האאוטסיידר שבחבורה. דמות אומללה כל כך יכולה לפנות לקהל צופי הסדרה שממנה יצא, כמו גם קהל אחר - אם היוצרים ישכילו להבין שסטיוארט, יותר מהכל, הוא דמות טרגית, ויבנו סביבו תוכנית שלא תנסה רק לסחוט צחוקים מוקלטים, אלא גם תגיד משהו עליו ועלינו. לא רק לחובבי קומיקס.
"איך פגשתי את אמא" – ברני סטינסון
ראשית נפתח בהצהרה ברורה: אין, לא יהיה ולא צריך להעניק סדרה בת לאף אחת מדמויות "איך פגשתי את אמא", שהשיבה נשמתה לבורא שלוש עונות מאוחר מדי. כשהגיעה לסיומה היו כל דמויותיה, מהמרכזית ועד השולית ביותר, משעממות ומאוסות, בעלות תכונות מוקצנות עד רמת גיחוך מתוסכל. כשמגיע השלב בו הדמות שלך הפכה לקלישאה וכבר לא מסוגלת לייצר הזדהות, זה הזמן לקבור אותה עמוק באדמה – ביותר ממובן אחד, אם אפשר.
אבל היות שבסיטקום עסקינן, ז'אנר שההתעסקות במורטם אינה נמנית עם מאפייניו הבולטים, ונוכח העובדה שתסריטאי "איך פגשתי את אמא" העדיפו מכל הדמויות לקבור דווקא את, ובכן, אמא, נותרנו עם הדמות היחידה שהיתה מגוחכת מתחילתה ועד סופה.
ברני משחזר את ההיסטוריה. בחור מוכשר בסופו של דבר
מיומו הראשון היה ברני סטינסון קלישאה של רווק ניו יורקי נכלולי, דמות כה מופרכת עד שמלכתחילה לא פיתחנו כלפיה יותר מדי רגשות, או לקחנו אותה ברצינות. בשלבי הגסיסה האחרונים של הסדרה נראה שברני הוא היחיד שעוד נותר, באופן יחסי כמובן, כמעט חביב. כל עוד מוחקים משק הכישורים שלו את ההתמחות בקסמים. זה סתם ביזארי.
"30 רוק" – קן והייזל או גריז ודוט.קום
ארבע דמויות שראויות לספין אוף בסדרה אחת? מתברר שקיים דבר כזה, ועוד ב"רוק 30", סדרה שלמעטות מדמויותיה עולם פנימי עשיר – וגם הוא, בואו נודה בכך, מוטל בספק. מכל דמויות הסיטקום המוצלח של טינה פיי, נראה שהראויים ביותר להמשיך איתנו עוד כמה עונות טלוויזיונית הם שני הצמדים גריז - דוט.קום וקן פרסל - הייזל ווסרניים.
גריז ודוט.קום. קול ההיגיון
הראשונים מהווים את הפמליה של טרייסי גורדון, קול ההיגיון בחייו הבלתי מאוזנים בעליל של הכוכב האקסצנטרי. צמד שהדינמיקה שלו הותירה אחריו טעם של עוד – ומכיל פוטנציאל להיטי אמיתי, אם רק יתוחזקו מדי פעם בהופעות מתוזמנות היטב של גורדון עצמו. הצמד השני יכול גם לעצבן את צופיו, אם יוצג במידות לא מדודות, ומצד שני יכול להפוך את המתלמד המרצה ביותר ביקום ואת בת זוגו המעורערת נפשי לחלוצי ז'אנר חדש של קומדיה, שייקח את הסיטקום כפי שאנו מכירים אותו אל מחוזות אפלים, מעצבנים ונונסנסיים יותר מאי פעם.
"הסופרנוס" – פולי גולטיירי
קודם כל נסכים שרעיון הספין אוף של כל אחת מדמויות "הסופרנוס" הוא רעיון די מזעזע. גם אם הסצנה האחרונה של הסדרה הותירה אחריה בעיקר שאלות ואכזבה, קשה לחשוב על דמות ממשפחת סופרנו המורחבת שבאמת היינו רוצים להמשיך להיות זבוב על קירות ביתה.
פולי וטוני. יש פוטנציאל
לו אפשר היה להוסיף לסדרה המומצאת של פולי גולטיירי את הדינמיקה המשעשעת בינו ובין כריסטופר מולטיסנטי, בכלל היה מדובר בסדרה עם פוטנציאל של להיט. כמה חבל, אם כן, שכריס מת בסוף, ואנו נאלץ להסתפק, בתאוריה לפחות, בלא יותר מחתול שנושא את נשמתו.
"מד מן" – רוג'ר סטרלינג או פיט קמפבל
נכון, "מד מן" טרם הגיעה לסיומה, והעונה האחרונה של הסדרה, שתעלה בתחילת אפריל, תהיה קריטית להבנת המשך דרכן של דמויות. אבל כבר עכשיו אפשר לומר ששבענו מחלק מהדמויות, בעוד שמאחרות לא היה אכפת לנו ממש מלכתחילה, עם כל הכבוד לברט קופר, שבמותו בפינאלת העונה השישית השפיע על הסדרה בדיוק כמו בחייו – בשום צורה.
"מד מן" תמיד היתה דרמה שיכולה להסתדר ללא רבות מדמויותיה, אך תקרוס לחלוטין ללא נוכחותם של דון ופגי – הדמויות החשובות ביותר בסדרה. בטי דרייפר אנמית, סטן ריזו מסקרן אך נטול עומק של ממש ועולמה הפנימי של ג'ואן תמיד קיבל ביטוי בעיקר בצורת התנהלותה במשרד והאופן שבו היא נתפסה על ידי הקולגות שלה. מה שמשאיר אותנו עם שני אנשים, דמויות מסקרנות שבהחלט ראויות לסדרת בת משלהם – רוג'ר סטרלינג ופיט קמפבל.
האחד – ציני ומושחז, דמות שזוכה בכל פרק לשורות המוצלחות והשנונות ביותר, ילד עשיר שלעולם לא התבגר, עם סקרנות בריאה לסמים פסיכדליים. השני – דמות טראגית במהותה, שמורכבותה וייסוריה הפנימיים יכולים לרתק צופים אל המסך גם כשמוציאים אותה אל מחוץ למשרדי "סטרלינג קופר דרייפר".
כל אחד מהם יכול להוביל סדרה - לו רק יצליח קמפבל לשרוד את העונה האחרונה ללא כדור בראש (זוכרים את הרובה מהעונה הראשונה?), ולו רק הרעיון של סדרת בת לאחת מדמויות "מד מן" היה נשמע פחות מאיום ונורא.
