די לכיבוש: יש גם קולנוע אחר בפריפריה
למרות הדעה המקובלת בציבור הישראלי, קולנוע פוליטי של במאים מהמרכז נעלמו מהנוף. במקומם צצים יוצרים צעירים מבאר שבע, ירוחם ועפולה שמביאים איתם סיפורים מהבית. אז למה אפילו הקהל הביתי שלהם לא צופה בסרטיהם? "צריך בתי קולנוע בפריפריה, לא העדפה מתקנת", הם קובעים
אז נגיד שהקהל הישראלי לא מעוניין לרכוש כרטיס לקולנוע כדי לצפות בפלסטינים מתקרבנים וחיילים עם רגשות אשם, אבל מה עם עניי עירנו? לפי הנתונים בקופות, גם הם לא ממש סוחפים את הצופים. ולמרות זאת, היצע לא חסר: סרטים חברתיים רבים מספקים הצצה לחצר האחורית של ישראל - ירוחם, אשקלון, נהריה, עפולה. רק בחודש שעבר עלו לאקרנים "שקופים" של מושון סלמונה שעוסק בבדואים בנגב, ו"כביש 40 דרום" של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים על תושבי עוטף עזה. השבוע יצא גם "בן זקן" של אפרת כורם, בכיכובו של אלירז שדה, המתרחש באשקלון (והוקרן בפסטיבל ברלין).
מבחינת סלמונה, בוגנים, כורם, וגם עידן הובל, דוד דרעי, רפאל בלולו הם באים לספר סיפורים מהפינות שנותרו עד כה בצל - סיפורים אישיים מרתקים ומסקרנים. הם רואים את עצמם כמי שיכולים לפתוח צוהר לחיי התושבים שהתקשורת המיינסטרימית מתעלמת מהם. לייצג אותם נאמנה כמו שהם - עם דעות קדומות, בעיות כלכליות ומצוקה, אבל גם עם עוצמה רבה, עושר תרבותי וגאווה.
"כשיוצר מהמרכז עושה סרט על הדרום, הוא מביא דמויות מדומיינות וידגיש פשע או עוני", מסביר בוגנים בן ה-42 מאשקלון, "מנגד, יוצר כמוני שחי בסביבה הזאת, נתקל בזה פחות. הוא פוגש הרבה אנשים שיש בהם מן הדומה ומן השונה. מה שהיה חשוב לי זה לגעת בניואנסים". אפרת כורם בת ה-35, גם היא מאשקלון, יצרה את סרטה בהשראת סביבתה הטבעית בנגב המערבי - לה היא שומרת נאמנות גם כמנהלת האמנותית של פסטיבל קולנוע דרום, וכמורה במכללת ספיר שמטפחת רבים מהכשרונות המקומיים שפורצים לאחרונה לקדמת הבמה.
"אני מרגישה במרכז העולם", היא מצהירה, "יש פה מרחב שמזמן עשייה שאינה אפשרית בהמולת המרכז. חושבים שלא קורה פה כלום? הכלום הזה הוא עולם שלם. אני מרגישה שהמקום שאני באה ממנו מוצג בתקשורת באופן צהוב, כאילו הוא צריך שיביאו לו את הבשורה. אבל אני אומרת שהוא עצמו הבשורה - בלי להשוות את עצמו לאחרים".
מאחורי בלולו בן ה-33 מעפולה, עומד סרטו הקצר "באטמן במחסום" שזכה בפרס בברלינלה לפני שלוש שנים.סרטו הקצר "תעצמי עיניים" התקבל השבוע לפסטיבל קולנוע מזרח תיכוני בקנדה. עתה עומדים על סדר היום שלו שני פרויקטים דוקומנטרים חדשים הפונים לעיירות הפיתוח - על הפייטן דוד בוזגלו, ועל הפנתרים השחורים. בשני המקרים מדובר בגיבורי תרבות של יוצאי מרוקו והמזרח. "ליוצרים מהפריפריה יש רגישות רבה כלפי התרבות הישראלית כי הם מגיעים ממקום מורכב יותר", קובע בלולו.
"יש שם כל כך הרבה ניואנסים, אבל הסטרואיטיפים משטיחים אותם. נסיעה מעפולה למרכז אורכת כשעה וחצי בסך הכל, אבל זה מסע תרבותי של עשרים השנה. היוצרים הכי מעניינים הם יוצרים מהפריפריה, כי הם מגיעים עם כאב ופצע, וצורך לייצג. לפעמים זה גם החולשה שלהם כי הם רוויים בפוליטיקה של זהויות".
"הגבולות של הפריפריה בארץ לא ממש ברורים, אני לא יודע עד כמה באר שבע היא יותר פריפריה משכונות מדרום תל אביב", אומר סלמונה בן ה-44 מבאר שבע, יוצר "שקופים", הזכור מ"וסרמיל" שיצר על ילדי העיר ב-2007, "הפריפריה עוברת דרך נקודת מבט של היוצר, וזה לא משתנה גם אם אתה עובר להתגורר במרכז. זה תלוי מאיפה אתה בא ואיך התחנכת, אני מרגיש את השטח הרבה יותר מאחרים".
סלמונה עזב את באר שבע לטובת מרכז העשייה בגוש דן, אבל נשאר נאמן למקורות, וגם נאמן למקור. הוא מספר שכשראש העיר, רוביק דנילוביץ' בן כיתתו, הציע לסלמונה לתמוך בפרויקט שיציג את פניה היפות של העיר, סירב הבמאי: "אין לי כוונה לעשות סרטי תדמית על באר שבע".
כך גם דוד דרעי בן ה-39 שחזר בחודש שעבר לירוחם ביחד עם פסטיבל דוקאביב שהתארח בעיר, המסמלת לאחרונה תחייה של הפריפריה. הוא מספר כי סוגיית הייצוג של עיר הפיתוח נשארה מאוד בעייתית מכיוון שבעוד הוא רוצה לשקף אותה ואת תושביה, הוא מתעקש לא לייפות את המציאות. זה הקונפליקט בו הוא מצוי כשבמרכז מצפים ממנו להצגה סטריאוטיפית של אנשי ירוחם מצד אחד, ומנגד אנשי ירוחם דורשים האדרה של עצמם.
"הדימוי הקולנועי והתקשורתי שלנו היה מאוד בעייתי, שם אותנו במחנק. העיניים החיצוניות ניזונו ממנו והזינו אותו לא בצדק", הוא מסביר, "כילד הייתי צריך להתבייש כששאלו אותי מאיפה אני, והייתי צריך לשקר. עכשיו אני מנער את הדימוי הזה כבמאי, ומוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לירוחם. יוצרים כמוני יכולים להביא מבט מבפנים, בלי כל הקלישאות. דרך העדשה התבוננתי במציאות ובחולאים ובמצוקות של ירוחם. צריך להתמודד עם זה. היו כאלה שכעסו עליי ואמרו לי 'מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו'. אבל העבודה שלי לשים את הדברים על השולחן, לשנות את הדימוי אבל לא לזייף אותו".
דרעי מתגורר במרכז, אך חוזר הביתה כיוצר דוקומנטרי ("גם בירוחם יש היפר-נטו", "תגיד אמן") ותסריטאי לטלוויזיה (הסדרה "חתה יסבח סבח" זכתה בדרמה הטובה ביותר ב-2005). בימים אלה הוא עובד על פרויקט דוקומנטרי אותו הוא מגדיר כ"עמוד האש של עיירות הפיתוח". המעבר לתל אביב מתבקש לדעתו: "הרבה חסמים תרבותיים הוסרו. הגעתי מרחוק עם הרבה רגשי נחיתות, אבל היה משהו במטען הרעב שמאוד רוצה להצליח, להילחם על האני מאמין שלי, שרוצה לצאת לעולם. למזלי היו אנשים שידעו לחבק בזה ולתמוך, ולדעת שיש אפשרות לתת קולות אחרים בתוכם".
עידן הובל בן ה-38 מנהריה שיחזר בסרטו הראשון "מנתק המים" זכרונות משגרת יומו הקשה של אביו, והשנה יצר את הסרט הקצר "פת לחם" על ילד שגונב שוקולד ומנודה. "נקודת היחוס שלך היא המרכז, אתה רוצה להידמות אליו, להיות חלק ממנו", מודה הבמאי שמתגורר כיום בדרום תל אביב, "זה קונפליקט טבעי, זה הכוח המניע להוכיח את עצמך. אני קורא לזה 'אפקט דרעי' (אריה, לא דוד - א.ב.). יש כוח לאנדרדוג, וכולם מרגישים כאלה. פעם זה מזרחים, אחר כך נשים, אחר כך הומואים, ובקרוב אלו יהיו האשכנזים. זה עניין מורכב, אבל אי אפשר בלי זהות".
בלי העדפה מתקנת בבקשה
רגשי נחיתות הם לא פעם עניין סובייקטיבי, אבל האם היוצרים סובלים מקיפוח ביחס לקולנוענים מהמרכז? ברוב המקרים הם אינם סבורים שזה המצב, והם די תמימי דעים שאת הפערים הקיימים לא צריך לסגור באפליה מתקנת של העדפת יוצרים מן הפריפריה - מטרה שמועצת הקולנוע סימנה לעצמה לפני שנתיים עם שינוי תבחיני התמיכה בפרויקטים שונים. תקצוב הפקות על פי מקום מגוריהם של היוצרים נראה להם מופרך. אם כבר להשקיע, אז יש לעשות זאת בחינוך ובתשתית. הקמת בתי קולנוע וסינמטקים - זה מה שיעשה את השינוי.
"אני בכלל לא מרגיש שינוי", אומר סלמונה שקובע כי ממסד הקולנוע מלכתחילה אינו מפלה, "הסרט 'וסרמיל' קיבל את החיבוק שלו מהקרנות, למרות שלא הכרתי אף אחד. זה לא לעניין להתחיל לחלק כספים ולאלץ חברות הפקה לפנות לפריפריה. השינוי צריך לבוא במתן הזדמנות לנוער שם. צריך סינמטקים ומוסדות להשכלה קולנועית, כמו מכללת ספיר".
בוגנים סבור שבמקום לתמוך בהפקות על פי אפלייה מתקנת, על מועצת הקולנוע לסייע בהפצה - האתגר האמיתי של היוצרים. "התקשורת מתעניינת בחיים שלנו כשיש קסאמים מעלינו, אבל מתעלמים מאיתנו כשאנו רוצים לספר את הסיפורים של מה שקורה בין המבצעים", הוא מדווח. דרעי טוען כי הקרנות לא הפלו אותו כל עוד היה לו סיפור טוב לספר - וזה המדד הרצוי: "מה שחשוב זה אם הסיפור מעניין ומחדש ויש לו שפה שתייצר הזדהות. שינוי תקנוני לא יעזור. אין צורך בהעדפה מתקנת, יש צורך בסיפורים טובים שיבואו מתוך הפריפריה".
במסגרת תפקידה במכללת ספיר, כורם היא אחד המנועים של היצירה המקומית, וגם היא מתנגדת לאפליה מתקנת של מועצת הקולנוע: "לא הייתי רוצה שיתייחסו אלינו כחיית מחמד חברתית. יש כלפינו יותר פתיחות מהקרנות, אבל לא צריך לתמוך ביוצרים רק בגלל שהם בפריפריה. צריך לתמוך באמירה של היוצר, לא בביוגרפיה שלו. יש עניין רב יותר בנו, אבל רק סינמטק אחד (בשדרות). מהבחינה הזו מדובר באיזור מוכחש".
"תרבות וקולנוע זה החצר האחורית של ערי הפיתוח, ולכן יש נהירה למגרש הראשי", אומר הובל, "אם אתה בא מבחוץ, נותנים לך להתארח שם במרכז. כמו 'כוכב נולד של הקולנוע'. כשהגעתי לתל אביב, היתה לי תודעה פרובינציאלית. יש דחף להתייצב מול המרכז. אבל האמת היא שאני לא מכיר הרבה יוצרים שגדלו בתל אביב. זה סוג מסוים של אשליה. בכל מקרה, הייתי רוצה לקבל תמיכה בזכות התסריטים ולא בגלל שאני מנהריה. אם רוצים להשקיע, שיפנו תקציבים לחינוך לקולנוע - לא לסרטים עצמם".
"אני מרגיש שקיימת מלחמה משותפת לכל היוצרים והיוצרות בישראל. יש מצוקה תקציבית אדירה והכסף לא מספיק", אומר בלולו, ומפנה זרקור דווקא ללקטורים בקרנות ובגופי השידור שאמורים להכריע באיזה הפקות לתמוך, על פי טעמם האישי, שהוא על פי רוב ליברלי חילוני כהגדרתו - טעם שלא פעם מנוגד לזה של הקהל בפריפריה.
"ההורים שלי מאוד מאוד אוהבים קולנוע וצופים בסרטים שהם יכולים לראות את עצמם משתקפים בו - כמו 'גט' למשל. סרטים כאלה מפעילים משהו. לכן אני כיוצר הולך לפריפריה פיזית ומתממש שם. אני לא מגיע ממקום של מסכן, אלא בא מעמדת כוח. זו סכנה כשאתה ממקם את הפריפריה כשהיא מוחלשת. יש שם תרבות עשירה, אבל הממסד עלול דכאני כלפיה".
הניסיון ליצור הזדהות עם "האנשים הפשוטים", ולהביא את סיפוריהם, מבטא מהלך שאפשר לזהותו גם בשיח הציבורי והתקשורתי - במיוחד ערב הבחירות: מעבר מעיסוק בכיבוש, צבא וביטחון לנושאים חברתיים, ובהם עוני ומצוקה. הסרטים הרי אמורים לשקף תהליכים חברתיים ופוליטיים שמהם הם באים. "קשה מאוד לשים אצבע על התהליכים האלה", קובעת כורם, "שינוי התודעה התחיל מהפנתרים השחורים, ש"ס ומהפכות שהדהדו, וזה חלחל גם לקולנוע עם יוזמות כמו פסטיבל קולנוע דרום. אנחנו היינו כמו חוני המעגל שנשאר במקום עד שמגיע הגשם. והנה הוא מגיע".
"העיסוק בחצר האחורית של ישראל תמיד נדחק באמתלה של המצב הבטחוני", מוסיפה כורם ומברכת על מהלך שפוי, "היום הסרטים עוסקים לא בשאלות הגדולות הלאומיות, אלא בפרטים הקטנים שיוצרים פסיפס שלם. יש מקום לכולם". סלמונה דווקא סבור כי אין מספיק סרטים שעוסקים בכיבוש, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, אלו כמעט נזנחו לחלוטין. "יש רתיעה מסרטי סכסוך. היום נהוג לראות בהם קלישאה", הוא אומר ומזהיר: "יש סכנה שזה מה שיקרה גם במקרה של סרטים חברתיים - הם עלולים להפוך לקלישאה".
סיפורים מתחת לאף. קטע מתוך "תגיד אמן!" של דוד דרעי
"אני מזהה רצון לשמוע סיפורים שנראים ונשמעים אחרת מהסיפורים שנלעסו לעייפה על מרכז תל אביב", אומר דרעי, "יש כל כך הרבה מה לספר על המקומות המרוחקים. אני מקווה שהגל הזה לא בא מכך שעכשיו מדברים יותר על הפריפריה. הקולות האלה נמצאים במרחק כמה קילומטרים ממך, אבל מסתתר שם מתחת לאף סיפור שלא סופר". עם זאת, דרעי סבור שסרטים חברתיים לא צריכים לבוא על חשבון סרטי הסכסוך.
לבלולו יש הסבר קצת שונה: "זה קשור לדור שלנו, שלא מתנצל, ולא מפחד, חכם ונבון, והוא נלחם. אין לנו נזילות כלכלית גדולה מדי ואנחנו משלמים על זה מחיר. כשאתה יוצא מעפולה לתל אביב אתה מבין את הפערים. יוצר מהפריפריה חייב להיות מצוין, אין לו ברירה אלא להלום עם פטיש על הברזל ולייצר סרטים בלי הפסקה נון-סטופ".
הקהל מצביע, הקהל נמנע
אבל אם הקהל מאס בסרטי סכסוך, והיציאה לפריפריה מבורכת ומתחברת יותר לציבור הרחב, אז למה הוא מדיר עצמו מבתי הקולנוע? ברוב רובם של המקרים, לא נראה כי הקהל מגלה עניין רב בסיפורים האנושיים הללו שמביאים למסך היוצרים מהפריפריה, ומעדיף קומדיות ישראליות (כך גילינו בשנה האחרונה) או בלוקבאסטרים הוליוודיים. האבסורד הוא שגם אותם תושבים שמשתקפים בסרטים הללו לא הולכים לקולנוע לצפות בהם - אולי בגלל שאין ידם משגת לקנות כרטיס, או אולי בגלל שפשוט אין להם היכן לצפות בהם. ואולי, רק אולי, כי לא זה מה שמתחשק להם לראות בקולנוע.
"למרות הביקורות הטובות שקיבלתי, כמות האנשים שגרים בנהריה וחווים את המציאות, ובאו לראות את הסרט היתה קטנה", מודה הובל, "עברתי את התהליך מול אנשים הקרובים אליי, שטענו שלא הצגתי תמונה נכונה. אבל אלו שהיו מוכנים להקשיב, הסרט חולל אצלם שינוי עז. לא מדובר בעשרות אלפים, אבל יש אנשים שפונים אליך אחרי הקרנות, ואומרים לך תודה כי הם רואים את עצמם על המסך. קולנוע אמור לספק בידור ומזור למצוקה, אבל לפעמים הוא חוויה אמנותית. אין מה לעשות".
"הסרטים הללו לא נגישים לקהל הזה, כי אי אפשר להפיץ את הסרטים האלה בלי תקציבי פרסום", מסביר בוגנים, "אנשים מחפשים אסקפיזם, אבל כשהם נתקלים בסרטים האלה, הם מתחברים בצורה הרבה יותר עמוקה לזה". בלולו מתוודה: "כשאני חושב על סרט, אני ממש מתחבט איך הוא יתקשר עם אנשים. הבעיה היא שרוב הישראלים עדיין לא משתקפים בקולנוע המקומי. יש חיים שלמים של אהבה ושמחה ויש אלמנט דתי ומסורתי, אבל הוא אינו זוכה לייצוג".
"אין מה לבכות", אומר סלמונה, "סרטים אסקפיסטים יביאו יותר קהל, אבל מה שחשוב זה איך למצוא את האיזון. יש מקום לסרטים כאלה, אבל גם לאלו שנותנים קול למגזרים נטולי ייצוג בשיח התרבותי. נושאים חברתיים יכולים לבוא לידי ביטוי גם בקומדיות וז'אנרים אחרים. השוק הישראלי כל כך קטן, ונלחם על כל כרטיס. הטלוויזיה ובמיוחד הערוץ הראשון היה אמור להיות האכסניה לדרמות חברתיות, אבל הוא לא עושה די".
כורם: "אני מאמינה שקולנוע הוא לא רק כאן ועכשיו, יש לו כוח, וטקסט וחיים. הקהל הרחב לא תמיד יכול להכיל את הסרטים בזמן אמת, אבל אולי עוד חמש או עשר שנים אחרי יקראו עליהם ויצפו בהם. יש פה שתי וערב, שיוצר מארג שלם, ולא אחיד באותו צבע. התרבות שלנו באה בגלים. בזמן מלחמה או מצוקה אתה בורח לבית הקולנוע ורוצה לחלום. הסרטים שלנו לא נותנים לך לחלום. אני יכולה להבין את זה, אבל ליצירות האלה יש כוח". ודרעי מסכם: "התשובה היא פשוטה. אני מאמין בסרט טוב. סרט טוב הוא סרט טוב, גם כשהוא מגיע מהפריפריה".
