המפיק והבמאי מיכה שגריר הלך לעולמו

מיכה שגריר(צילום: יובל חן)

הוא הוביל את גל הקולנוע הפוליטי בישראל בשנות השמונים. הסרטים אותם הוביל כמפיק היו "עם בוא הזכרון" של שאול פרידלנדר (1980), "אות קין" של אורי ברבש (1981), ו"אוונטי פופולו" של רפי בוקאי (1987). בסוף שנות ה-80 מונה כמנהל קרן הקולנוע הישראלי ועמד בראשה במשך חמש שנים (1988-1993). בנוסף נמנה על מייסדי בית הספר לקולנוע סם שפיגל ב-1989.

בסוף שנות ה-90 התנסה שגריר גם בעשייה טלוויזיונית עם הפקת הסדרה "בת ים ניו יורק" שיצרו יוסי מדמוני ודוד אופק, אליהם חבר גם לצורך יצירת הסרט "המנגליסטים" ב-2002. ב-2009 עבד עם שרון מימון וארז תדמור על הפקת הסרט "סיפור גדול" - הסרט העלילתי האחרון אותו הפיק. אחריו התעסק בעיקר עם סרטים דוקומנטרים.

שגריר שנולד באוסטריה בנובמבר 1937 נמלט ארצה כתינוק עם משפחתו כשברקע עליית הנאצים. אחרי שהות קצרה בקיבוץ חפציבה, עברה המשפחה לגוש דן. אחרי שחרורו כלוחם בצה"ל, התיישב לתקופה קצרה בקיבוץ הראל ולאחר מכן עבר לירושלים שם הקים משפחה משלו עם אשתו עליזה, שנרצחה בפיגוע ב-1980. לזוג שני בנים, אורון וחגי.

עם היוודע דבר המחלה, ערכו לכבודו בפסטיבל ירושלים האחרון מחווה מיוחדת ביוזמת בית הספר סם שפיגל ובו הוקרנו סרטים שנוצרו בהשראתו.

הבמאי יוסי מדמוני: "למיכה שגריר אני חייב את כל מה שאפשר לקרוא לו 'הקריירה שלי'. בידי ובידי דוד אופק, שני סטודנטים שרק עכשיו סיימו את לימודי הקולנוע שלהם, מיכה הפקיד ללא חשש את "בת ים ניו יורק" - סדרת הפריים טיים שהגה עבור הערוץ השני החדש. 'הגמבלר של הקולנוע הישראלי' אפשר לקרוא למיכה, גמבלר לא מתוך אהבת הסיכון אלא מתוך צורך שלא לדרוך בשבילים ידועים.

מיכה שגריר וותיקי הקולנוע הישראלי(צילום: יוסי צבקר)

"כל מפגש איתו היה כמו שיעור איך להביט מחדש על דברים, להסתכל על העולם בנאיביות של סטודנט ובחכמה של איש שראה את הכל, אף פעם בלי מרירות, אף פעם בלי שמץ של הטפה או התלהמות, תמיד עם קורטוב של ספקנות. זאת החוויה הכי טהורה של אמנות, ומיכה הוא אמן. של החיים ושל הקולנוע. קשה לי לכתוב עליו במונחים של עבר, ולהשתמש במילים גדולות כמו 'מייסד', 'מתווה דרך', 'משפיע', מילים שהוא ראוי להם ובגדול. חשוב לי יותר לומר שמיכה הוא אחד מהאוהבים הגדולים של המקום הזה ושל האנשים שחיים בו, והקולנוע היה הכלי שלו להביע את האהבה הגדולה הזו".

רנן שור, מנהל בית הספר סם שפיגל, סיפר כי לאחר שנחשף דבר המחלה נועד איתו ויזם את טקס ההוקרה לכבודו בפסטיבל ירושלים, בו לקחו חלק רבים משותפיו לעשייה לאורך השנים. "הוא היה אחד משני 'נותני ההזדמנויות' הגדולים הגדולים של הקולנוע הישראלי, ביחד עם מנחם גולן", קובע שור, "מאות רבות של אנשים קיבלו מהם את הצ'אנס להגשים חלום, ולא משנה אם מדובר בבמאי, צלם, עורך או מזכירת הפקה, או עורך פסקול. היום אין אנשים כאלה על המדף בכל בתי הספר לקולנוע בישראל".

מיכה שגריר והחברים בטקס לכבודו בפסטיבל ירושלים(צילום: יוסי צבקר)

"שניהם הם המהמרים הגדולים, עופות חול שנפלו וקמו, ומשכנו ומה לא והם חרטו את היזמות - כולל צ'קים שחזרו. הם שני אנשים עם תשוקה גדולה לקולנוע, עם עוצמות פנימיות, התמדה ונחישות. הרעיונות של מיכה הגיעו משליטה מדהימה בישראליאנה, ובמורכבות שלה, ואיך לתפור ממנה סיפורים. הוא היה צנחן, לא כזה שמראה רגשות. המוות שלו היה גאולה. אחרי שבועות רבים בהוספיס, זה כרטיס לכיוון אחד. ואם הוא היה מסתכל עכשיו על הרגע הזה, הוא היה אומר: 'חבר'ה תודה, הלאה', ומחייך".

ארז תדמור: "את מיכה שגריר הכרתי כמפיק שותף בסרט השני שלי 'סיפור גדול', שביימתי עם שרון מימון. מהכרותי את מיכה , הוא בשבילי היה השראה, קולנוען בכל רמ"ח אבריו, אומן ויוצר יוזם פרוייקטים, כריזמטי עם הרבה קסם והומור".

כתרי שחורי, ראש קרן הקולנוע הישראלי: "ברמה האישית עבדתי עם מיכה שגריר במשך שבע שנים 1973 עד 1980. אני חייב למיכה חוב עצום כמו רבים מבני דורי והדורות שבאו אחרינו, על זה שנתן לנו צ'אנס ראשון והימר על כולנו ונתן לנו - אנשי קולנוע צעירים אפשרות ראשונה להוכיח את עצמנו ולממש את עצמנו בתחום הקולנוע.

"לשגריר יש תרומה עצומה לקרן הקולנוע הישראלי בה שימש יושב ראש ההנהלה בשנים 1989-1992, שנים בהן הקרן עברה מהפך דרמטי בזכותו של שגריר, בזה שהיא בעצם שילבה בין משרד התרבות ובין משרד המסחר ובכך יצאה לדרך חדשה עם תקציב גדול יותר ומשמעותי הרבה יותר לקולנוע הישראלי העלילתי. זאת אבידה אישית לי ולקולנוע הישראלי".