סוף החיים הראשון שלי

פחדים נועדו להכחשה והבטוח היחיד שיש לנו הוא המוות. אף פעם לא באמת עצרתי לרגע וחשבתי שכולנו כולל אני, בני תמותה. ואם אני כזאת, אז בעצם זו הזדמנות נהדרת לנשום עמוק ולנסות לחשוב עד כמה אני רוצה להפוך את חיי למשמעותיים יותר עבורי ועבור הסובבים אותי.

השוטף שוטף אותי. למי יש זמן לחשוב על משמעות החיים עם משכנתה, שלושה בנים וחיי מנכ"לות עשירים בעשייה. אני השורדת המודרנית. זו שתמצית משמעות החיים שלה נובע מהשאלות: תור מי היום להסיע את הילד לכדור-רגל, כמה חברים באים לשבת ואם יש מספיק לחם להכין סנדוויצ'ים לבית הספר מחר ב- 6 בבוקר.

ואז יום בהיר וקריר אחד של חודש ינואר מצאתי את התשובה, או יותר נכון היא מכה בי. לראשונה מחוץ לאורות הניאון של משרדי פגשתי חלק מהנשים שלמענם העמותה בניהולי עובדת כבר יותר מ- 10 שנים.

צפו בסרטון המתעד את המפגש:

22 במספר ועוד מלוות אמיצות שהצטרפו אליהן. ואין להן שום דבר במשותף. לכל אחת זהות לאומית, דתית ועדתית שונה. יהודיות, נוצריות, מוסלמית, יוצאות אתיופיה, עולות מחבר העמים, חילוניות ודתיות. אחת 'מסודרת', השנייה בקושי סוגרת את החודש, אחת רווקה ואחרת נשואה פלוס חמש, אחת זוכה למעטפת של אהבה ורביעית התגרשה לא מזמן. אך לכולן מכנה משותף אחד – בכולן מקנן הסרטן.

ירדתי מהמכונית בפתח של מרכז ההארחה הבטתי אל הדלתות המסתובבות וחשבתי לעצמי "לפני יומיים של דיכאון צרוף". תרגלתי נשימות שלא היו מביישות מרים משקולות ופסעתי פנימה לקול מוסיקת מעליות נעימה שמסתירה כל סממן לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי.

חמש שעות לאחר מכן יושבת לצידי ענבל חולת סרטן שהצטרפה - כמה אירוני - לאימא שלה פאני שגם היא חולת סרטן. 'את יודעת מה הכי קשה לי', היא אומרת לי, 'אני רוצה לעשות קצת נחת להורים שלי ואפילו כאן אני נכשלת. מה בסך הכול הם רוצים? שתהיה להם בת בריאה'.

"חוויה ומסע משותף שמושתת על ערכים אוניברסליים של משמעות והתעצמות מתוך מצב קשה"

הסתכלנו יחד על הים והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ ואז היא הפתיעה אותי בגדול ואמרה: 'אבל זו הזדמנות מדהימה של פעם בחיים'. הסתכלתי עליה כאילו לא שמעתי טוב. מי בכלל יכול לראות בסכנת חיים מתמדת הזדמנות?!

במשך היומיים הבאים נכנסתי ויצאתי מסדנאות טעונות ומצחיקות, שקטות ומשתוללות ובעיקר מאפשרות. מאפשרות לחיות כאן ועכשיו עם הסרטן, אין בהן שיפוטיות אלא רק חוויה ומסע משותף שמושתת על ערכים אוניברסליים של משמעות והתעצמות מתוך מצב קשה, של צמיחה וחוויה של לידה מחודשת נשית, של עוצמות ואהבה של הערכה לכל מגע, לכל רוח קלילה שעוברת על עור הפנים מוכה הכימו, של ילדים ושל משפחה. ואז הבנתי סוף-סוף את ענבל.

"הערכה לכל מגע, לכל רוח קלילה שעוברת על עור הפנים מוכה הכימו"

הסרטן היכה בגופה, אבל לא שבר את רוחה אלא רומם אותה לגבהים חדשים. זו הפעם הראשונה שאני מבינה דווקא ממקום של אישה בריאה שהתקווה הייתה שם נחלת כולן, לאו דווקא לריפוי (והיו שם כמה נשים שאין לי מושג אם בשנה הבאה תהיינה איתנו) אלא דווקא מהמקום שבו את שוברת את חומת

ההכחשה והפחד ומודה 'אני ברת תמותה'.

חבל שצריך להגיע לרגע כל כך מאיים כדי להבין את ההזדמנות לייצר לעצמך חיים משמעותיים ולהסכים שלכל אחד יש תקווה גם לזה שיודע שמחר הוא יומו האחרון.

עמותת גישה לחיים נוסדה בשנת 2004 כדי לטפל באחת התקופות הקשות ביותר במעגל החיים - מחלה וסוף החיים. מאז הקמתו נגע הארגון בחייהם של יותר מ-20,000 חולים, בני משפחה ואנשי מקצוע שמתמודדים עם נושאים אלה בחייהם האישיים והמקצועיים.

המטרה העיקרית של גישה לחיים היא לשנות את החוויה של אנשים המתמודדים עם מחלה מסכנת חיים מחוויה של חרדה, בלבול והתכחשות לחוויה המעודדת שיתוף פעולה, צמיחה ותקווה בחיי המטופלים, בני משפחתם ואנשי מקצוע. באמצעות ייעוץ פרטני, סדנאות, סמינרים ונופשונים, מספק הארגון הזדמנות להידברות כנה ודינמית שמדגישה את ערך הבחינה הגלויה של נושאים הקשורים במחלה ובסוף החיים.