להיות או לא להיות, או לעשות על זה סרט
"בירדמן" ו"הארטיסט" החניפו לבוחרי האוסקר עם הרהורים מלאי חשיבות עצמית על מה זה אומר להיות שחקן בדעיכה. "מפלה" לא מועמד לפסלון, אבל מדבר על אותו הדבר בעצם. דיוויד קרוננברג, אל פאצ'ינו ואפילו ארי פולמן שלנו תרמו תובנות לותיקי הוליווד. האם זוהי ביקורת עצמית או עונג נרקיסיסטי?
הזמן לא לצדנו, מעולם לא היה. תעדו עצמכם לאורך 12 שנים, עזבו את האטמוספירה או נסו להדביק את קצב התפשטות הסימפטומים של מחלה קשה, ותיווכחו בעצמכם: הכרונולוגיה לא ממתינה לאיש. בזמנים שכאלו, ימי טרום אוסקר המזמנים הרהורי "מה היה לנו עד כה" בזירה הקולנועית, ניתן בהחלט להצביע על מעבר הזמן ואי היכולת להשיבו כנרטיב העל ששלט ברבים מסרטי השנה שחלפה.
"התבגרות", "בין כוכבים" ו"התיאוריה של הכל" הם רק שלושה מתוך רבים שיצאו ב-2014 ונתנו לזמן ולאותותיו תפקיד מרכזי בעלילה. בעוד שאלו התפתחו לזמנים ולמקומות שונים לחלוטין, אחרים - חמישה לפחות, מיקמו את קונספט הזמן החולף בטריטוריה אחת ספציפית: הוליווד.
המרכזי והבולט ביותר מבין סרטי השנה החולפת ששמו במרכזם שחקן מזדקן הוא כמובן "בירדמן" ("Birdman"), סרטו העוקצני והמצולם לעילא ולעילא של הבמאי המכסיקני אלחנדרו גונסאלס אינייריטו (כן, יש לנו כאן סמי וואן-שוט של שעתיים. מדהים). הסרט, שגרף תשע מועמדויות לפרס האוסקר, החזיר לחיינו את מייקל קיטון בן ה-63, בעצמו שחקן עבר שזכור לגדולה בעיקר מצמד סרטי "באטמן" של טים ברטון.
כאן, בהתכתבות שכזו, מגלם קיטון את דמותו של השחקן ריגן תומפסון, שסירובו לגלם את גיבור העל בירדמן בפעם הרביעית דן אותו לתקופת גלות מסך ממושכת. כעת, כשהוא מבקש לחזור לתודעה כאושיית ברודוויי אינטלקטואלית באמצעות עיבוד אישי לסיפור של ריימונד קארבר, השדים תוקפים מכל כיוון. את שבוע הרצת ההצגה, בו כל אשר יכול להשתבש משתבש, הוא מבלה עם צלו המאיים של בירדמן בכבודו ובעצמו.
איש הציפור מסנן באוזניו פעם אחר פעם שניסיונותיו העכשוויים אינם רלוונטיים, שעליו לשוב ולעטות את חליפת הגוף לתוכה סרב בשעתו קיטון עצמו להשתחל בשלישית, ובכך פסח על המומנטום הבלתי מתכלה לפי שעה של ז'אנר גיבורי העל. בינתיים, העולם סביב ריגן סובב. דיונים בדברו עולים ושוכחים ברשתות החברתיות, סרטון מביך בכיכובו עולה ליוטיוב, אבל הוא בשלו: מתרוצץ במסדרונות אולם התיאטרון הקלאוסטרופוביים, מתכנס עוד ועוד אל תוך עצמו וחזונו האמנותי שנדמה לפרקים מנותק מן הזמנים ושוכח בהדרגה את העולם שבחוץ, עד לסוף הדרמטי.
סרט נוסף שיצא השנה ותואם את המודל להלן הוא "בירדמן 2", כלומר "מפלה" ("The Humbling"). ספק אם זו פארסת מפיצים או צירוף מקרים קוסמי, אבל סרטו החדש של הבמאי בארי לוינסון עלה לאקרנים בישראל באותו יום בו עלה "בירדמן". הסרטים, שהוקרנו שניהם בבכורה בפסטיבל ונציה, חולקים גם כמה קוויי עלילה דומים להפליא.
כמו ב"בירדמן", כך גם ב"מפלה" סובב סביב דמותו של שחקן עבר מבוגר - סיימון אקסלר שמו - אותו מגלם במיומנות אל פאצ'ינו. כמו ריגן, גם סיימון מאבד עצמו לדעת על הבמה, מאבד לפרקים את הביניים שבין העולם האמיתי לבימתי, ובסופו של דבר מאבד את הרלוונטיות לחלוטין.
הסרט נפתח בחלומו של סיימון, בו הוא ננעל מחוץ לשערי התיאטרון ונאלץ לשכנע את השומרים הספקנים שמקומו על הבמה שפנים. בסצנה הכמעט זהה שהופיעה ב"בירדמן", ריגן מספיק להסתער חזרה לתוך האולם, בדיוק ברגע בו היה אמור לעלות לבמה. גם ב"מפלה" מצליח סיימון להתעורר מהחלום ולעלות לבמה כמתוכנן, אך מבט חטוף בקהל המשועמם העסוק בפלאפונים סלולאריים, גורם לו לצאת מהמערכה השנייה של "כטוב בעינכם" בדרך לא צפויה - בקפיצת ראש אל הקרקע שלמרגלות הבמה.
מכאן הדרך למוסד הפסיכיאטרי ולפרישה מעולם המשחק קצרה מאוד, אך נראה שגם בחוץ אין מי שממתין בזרועות פתוחות. השנים כשחקן טוטאלי, שכל עולמו במה ומסך, השאירו את חייו האישיים ריקים. גם כשהוא זוכה באהבתה של פגין (גרטה גרוויג, הצעירה ממנו בשלושים שנה ושממש במקרה סגדה לדמותו מילדות), מוביל אותו הפחד מלאבד אותה ואת חיוניותה (שמתכתב בהתאם עם חיוניותו שלו ההולכת ודוהה) לסדרה של מעשים קיצוניים, משעשעים לפרקים, אך בעיקר עגמומיים.
"מפלה" מתווסף למבחן הנסיוני של פאצ'ינו עצמו לבחון את דמות השחקן וייסוריו בסרט שיצר בעצמו "סאלומה". במקום ריימונד קארבר או בחורה צעירה, יוצא פאצ'ינו לשאוב השראה מאוסקר וויילד, והמחזה שכתב "סאלומה". המסע הזה מובא בדוקו-דרמה החושפת את חזית הבמה כמו גם מאחורי הקלעים של התיאטרון. פאצ'ינו מביים וגם מגלם את דמותו של המלך הורדוס ולצדו ג'סיקה צ'סטיין כסאלומה - סיפור המעשה מתערבב במהלכים ההפקתיים שקורים ברקע.
הטריילר של "סאלומה"
"בירדמן" ו"מפלה" כמובן לא המציאו את הגלגל. "שדרות סאנסט" ו"הכל אודות חווה" - שניהם מ-1950 - היו שם הרבה לפניהם כדי להציב מול עדשת הביקורת את עולם השואו-ביזנס הבימתי או המצולם, על כל תחלואיו ודרישותיו הבלתי אפשריות מהשחקנים. בתעשייה שהיא פחות או יותר שם נרדף לנרקיסיזם, הרי זה רק הגיוני שהאובססיה לעצמי לא תהיה נחלתם הבלעדית של העומדים באור הזרקורים, כי אם גם של אלו ששמו אותם שם והפכו אותם לכאלו.
ב-2011 היה זה "הארטיסט", שיר ההלל של הבמאי הצרפתי מישל הזנביצ'יוס לקולנוע האילם של שנות ה-20 וה-30, שהנציח עד כמה אוהבת הוליווד לצפות בעצמה. במרכזו עמד השחקן (ז'אן דוז'ארדן), כוכב ראינוע שמאבד את הכל עם כניסתו של הקול לתמונה. במקביל עולה לגדולה אהובתו השחקנית הצעירה (ברניס בז'ו), שהוא עצמו גילה, ומסתגלת היטב לעידן החדש - מה שמדגיש לא רק את היות הכוכב הדועך לא מעודכן, אלא גם את אובדן נעוריו וכוח המשיכה שלו בקהל.
הביקורת המובלעת על הוליווד - אף שהיא באה מבחוץ - ממש לא הפריעה לסרט לזכות בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר באותה שנה (אולי העובדה שתוקפה פג לפני אי אלו עשורים עזרה ולו במעט). הזכייה בתואר הנכסף לפני שלוש שנים מעלה תהיות בדבר האופציה ש"בירדמן", מכוח החנופה לאגו המעורער של בוחורי האוסקר, יביס את "התבגרות" בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
הפארודיה העצמית-הוליוודית שבמרכזה השחקן, שונה השנה משלל קודמותיה על שום שהיא מביאה אל תוך השיח את המאה ה-21, על כל המשתמע מכך: תרבות הסלבס, אידיאל הנעורים ודרישות הפפראצי והמדיה החברתית לאקסהיביציוניזם גורף גם בחייהם האישיים של השחקנים (ראה ערך רנה זלווגר).
אבל דמותה של מור בסרטו של הבמאי הקנדי דיוויד קרוננברג, "מפות לכוכבים" ("Maps to the Stars"), ממש לא עושה כדברה. כהוואנה סגרד, תפקיד שזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן האחרון, מדגישה מור את האובססיביות והנואשות של שחקנית עשירה ומפורסמת שדעיכתה מתחילה עכשיו. בשונה מריגן וסיימון, הוואנה דווקא מודעת היטב למשחק ההוליוודי העכשווי ומוכנה להזריק בוטוקס לשפתיה ולצרוך חומרים משלשלים על מנת לשמור על הגזרה והרלוונטיות.
ועדיין - כפי שמצהירה דמותה של מור בסרטו של טום פורד מ-2009, "סינגל מן" - "העבר שלי הוא העתיד שלי". גם שם גילמה מור יפיפיית עבר הצמאה למעיין של נעורים, ואילו כאן, בגילומה של אחת בשורה של דמויות שהוליווד דחפה אותן אל הקצה, היא מוכנה להתאבד, או סתם למות, על תפקיד ברימייק בו שיחקה אימה המנוחה. האמונה השלמה כי החייאת תפקידה המיתולוגי של אמה תקנה לה שוב את התהילה המתפוגגת, היא שמניעה אותה לאורך הסרט כולו, מדגישה על כמה מעוורת הערצת ההמונים וכמה צורב חסרונה.
"העננים של סילס מריה" ("Clouds of Sils Maria"), סרטו של הבמאי הצרפתי אוליבייה אסיאס, עוקב גם הוא אחר דמות של שחקנית שחיה בעברה. מריה אנדרס (ז'ולייט בינוש) התפרסמה בגיל 18 כששיחקה במחזה מצליח את דמותה של הצעירה מבין שתי נאהבות.
הטריילר של "העננים של סילס מאריה". התנגשות הדורות
כשבמאי תיאטרון מפורסם פונה אליה ומציע לה להשתתף בגרסה מחודשת למחזה - הפעם בתפקיד הצלע המבוגרת ברומן, היא ניאותה בחוסר רצון. היא עדיין חשה חיבור עמוק לדמותה של הצעירה ושינון שורותיה של המבוגרת מהדהד בה פעם אחר פעם את בגרותה, ואת הצורך לפנות את הבמה לשחקנית אחרת (קלואי גרייס מורץ) שהגיעה הרבה אחריה, ומרקע אחר לגמרי - סרט גיבורי-על הוליוודי, אלא מה?
גם "כנס העתידנים" ("The Congress"), סרטו של ארי פולמן מראשית השנה, עסק בדמותה של שחקנית מזדקנת (רובין רייט) שאיש כבר אינו רוצה להעסיק. בלית ברירה ובלי יותר מידי מושג, היא מוכרת את דמותה הדיגיטלית לסטודיו גדול (להלן "השטן"), שבחלוף השנים מאפשר לכל דורש לגלם אותה בפלטפורמה טכנולוגית חדישה. אך בעוד שדמותה של רייט מוצגת כקורבן של עולם זוהר דיסטופי שאופקיו באמת לא היו ניתנים לחיזוי, לא כך המצב בסרטים האחרים שנשארים בגבולות הריאליזם.
אותה התרפקות על העבר והסירוב העיקש להכיר בהווה המשתנה, מוצגים במידה רבה בעוכריהם של
השחקנים הוותיקים. מריה לא אוהבת לעשות גוגל, מה שפוגע בה בהמשך כשאינה חוקרת מספיק את הרקע השערורייתי של שותפתה הצעירה למחזה, לריגן אין פייסבוק או מושג ברשתות חברתיות, ובתו (אמה סטון) פשוט לא מבינה איך הוא מתנהל בעולם.
אז נכון, הוליווד הצעירה והפוטוגנית לא ממש עושה להם חיים קלים. גם לא צרכניה, שכבר מזמן לא הולכים לסרט רק כי איזה טום קרוז מרוח לו על הכרזה (או בכלל). ועדיין, כשבתגובה הם מעדיפים להישאר פאסיביים, להיכנע לשדים, להיאחז בדמויות שגילמו לפני מספר עשורים או לשנן טקסטים של שייקספיר, קשה שלא לתלות בהם ולו קצת מן האשמה למצבם. כל זאת ועוד ניכר היטב בסרטי 2014, שמציגים מציאות תרבותית מעורערת אך קיימת, שקצת נמאס סתם לבכות את קיומה.
