"התבגרתי, וממשיכים להתייחס אליי כילד"
דניאל רדקליף מאס בדמות של הארי פוטר וכדי לנסות משהו חדש, עזב את לונדון בדרך לאמריקה, שם הוא מככב לשם שינוי בקומדיה "אולי בכל זאת". בראיון ל-ynet הוא מספר על המהפך בחייו, ועל מי שממשיך להתבדח על חשבונו: "לא מפריעות לי בדיחות פוטר כל עוד הן טובות, אבל קשה לחדש לי"
אחרי שניסה את מזלו בסרט אימה בריטי גותי "האישה בשחור" כנדל"ניסט מהמאה ה-19, בדרמת המתח מדור הביט "הרוג את יקירייך" כאלן גינסברג, ובמותחן הקריפי "קרניים" כצעיר שנחשד ברצח חברתו - דניאל רדקליף מגלה שעדיין קשה לו לנער את דמותו של הארי פוטר, ולהשאיר אותה מאחור. אז מה אפשר עוד לעשות? איך להיפרד סוף סוף מהקוסם הממושקף אותו גילם כנער בשמונת סרטי הסדרה? אולי פשוט להתנסות בז'אנר שונה לגמרי - קומדיה רומנטית, נגיד.
ובכן, ב"אולי בכל זאת" ("The F Word") רדקליף בן ה-25 מתרחק לגמרי מז'אנר האימה, המתח והפנטזיה, ובמקום זאת מנסה להצחיק ולרגש אתכם. בראיון לקראת יציאת הסרט, הוא מצהיר שלמרות שמדובר בקומדיה הראשונה שלו, הוא מרגיש די נוח בתפקיד. "אני חושב שזה פחות קשור בז׳אנר, אלא למקום שבו אני נמצא מבחינת ההתבגרות שלי", הוא אומר, "אני מרגיש יותר נוח בעור של עצמי מאשר לפני ארבע שנים. אבל באופן ספציפי, החוויה בסרט הזה היתה נעימה במיוחד - לא היתה בו שום נקודה שבה הייתי מכוסה בבוץ או בדם, או שהייתי צריך לבכות. זה היה סט מאוד רגוע".
"אולי בכל זאת" שביים מייקל דואז, רדקליף מגלם את וואלאס - סטודנט לרפואה, שפורש מלימודיו לאחר שגילה כי חברתו מנהלת רומן עם המרצה שלו לאנטומיה. הוא שוקע לאפתיה ומבודד עצמו מהעולם, עד שידידו אלן (אדם דרייבר) משכנע אותו להתלוות אליו למסיבה - העניין שמגלה בו צ'נטי החמודה (זואי קאזאן) מפיך בו רוח חיים. אלא שהוא מגלה כי היא תפוסה - מה שמסבך את העניינים. אבל כמובן שזה לא נגמר פה. בסרט מככבים גם רייף ספול, מקנזי דיוויס ומייגן פארק.
למרות שהקומדיה רומנטית מהזן הזה אינה הבלחה מקורית או חדשנית במיוחד, רדקליף קובע שאף אחד לא התיימר להיות כזה. "היו ביקורות מתנשאות שהאשימו אותנו בכך שאנחנו חושבים להמציא מחדש את הקומדיה הרומנטית, אבל לא, אנחנו פשוט עשינו אחת מעולה", הוא מסביר, "יש שורה בשיר שחבר טוב שלי כתב 'אני מעדיף להיות הדבר האהוב על תשעה אנשים, מאשר הדבר התשיעי האהוב על מאה אנשים'. וזה מה שנחמד ב'אולי בכל זאת' שהיא גירסה מאוד טובה, חכמה וכנה של סרט מסורתי במיוחד".
אם מדברים על כנות, האם תתחיל עם בחורה לא פנויה בחיים האמיתיים?
"בעבר התאהבתי בידידה, וכיום אני מודה לאלוהים שלא קרה כלום, אחרת הייתי מאבד אותה כידידה. הכי מתסכל זה ההתלבטות של 'אולי אני אדפוק את החברות שלנו, אם אני אתוודה בפניה על רגשותי'. אבל במקרה שלי הייתי מאוד ישיר לגבי זה, ולא הרסתי שום דבר, אז הכל בסדר. אף פעם לא הייתי הבחור האחר, לא הייתי בפוזיציה הזו, אבל הזמן יגיד אם זה מצב אפשרי מבחינתי".
אתה מאמין שגברים ונשים יכולים להיות ידידים?
"כן, בוודאות הם יכולים, כל עוד הם לא נמשכים אחד לשני בטירוף. אבל השאלה היא האם גברים יכולים להיות ידידים של מישהי שהם נמשכים אליה מינית - והתשובה הפעם היא קרוב לוודאי שלא. בסרט הזה אני לגמרי מאוהב בזואי ויש כימיה. אבל יש לי הרבה ידידיות שלא שכבתי איתן".
מאוחר יותר השנה נוכל לראות את רדקליף בשני סרטים נוספים. ב"ויקטור פרנקנשטיין" של פול מקגוויגן, הוא שב לז'אנר האימה כאיגור - המשרת הנאמן של המדען המטורף. ואילו בקומדיית האנסמבל "Trainwreck" נזכה לראות אותו שוב כמצחיקן, הפעם בשירות ג'אד אפטאו, כשלצידו טילדה סווינטון, ביל האדר, איימי שומר, ברי לארסון, עזרה מילר, מאריסה טומיי, המתאבק ג'ון סינה, כוכב ה-NBA לברון ג'יימס ועוד רבים וטובים.
בין הפקה אחד למשניה, הוא בעיקר מנסה להירגע וליהנות. "אני אוהב ימים עצלים בהם אני פשוט יכול לראות טלויזיה, לצעוד ולקרוא", הוא מודה, "אני אוהב ספרי עיון שנכתבו על ידי מדענים ופסיכולוגים וגורמים לי להרגיש חכם יותר ממה שאני. אני גם צופה בכמויות אדירות של סדרות קומיות כמו 'סאות'פארק', 'משפחה בהפערה', 'מחלקת גנים ונוף' וגם בסרטים דוקומנטרים. זה הכל האמת. ככה אני מבלה את הזמן שלי. רוב הזמן אני עובד הרבה".
קומדיות? ספרי עיון? סרטים דוקומנטרים? נראה שרדקליף איבד עניין לגמרי בעולמות פנטסטיים כמו אלו שהכיר בהוגוורטס כהארי פוטר, או בזירות רצח מדממות המוכרות לו מסרטי האימה. "ניסיתי לא לשקוע לשאננות, אב כשאתה נמצא בסביבה אחת כל הרבה זמן, אתה מתחיל לקבל מידע בצורה אחרת, אתה לא לומד, ופחות קולט", הוא מסביר את הריחוק שכפה על עצמו מהפרק הקודם בקריירה, וגם על המעבר המתבקש אל ניו יורק שמעבר לים.
"אני חושב שזה היה מאוד חשוב בשבילי לבדל את עצמי מהארי פוטר ולהתרחק מתעשיית הסרטים באנגליה. בעיקר בגלל שלא משנה באיזה סט שעבדתי באנגליה, תמיד הייתי מכיר שם מישהו. אפלו כשהייתי כבר בן 21, הרגשתי שאנשים מסביבי תפסו אותי עדיין כילד, ולכן היה לי מאוד חשוב לעבור לאמריקה שם אני נחשב לאף אחד ולמצוא את דרכי שלי כשחקן בוגר".
אבל סרטי הארי פוטר היו הצלחה בינלאומית מסחררת, איך אתה יכול לשמור על אנונימיות?
"בניו יורק זה די קל, האנשים שם די נינוחים. בלונדון אני חובש כובע ומוריד את הראש, אבל זה באמת בסדר, לאנשים לא באמת אכפת. למרות זאת אני יכול להיקלע למצבים יותר אגרסיבים. זה קורה בגלל שגדלתי פה, ובגלל שאני אנגלי ויש לי נוכחות ציבורית כלשהי. לפעמים אנשים תופסים אותי בזרוע ומושכים אותי אליהם כי הם חושבים שהם מכירים אותי או משהו. זה דבר מוזר".
היה לך אירוע אגרסיבי במיוחד?
"מידי פעם אנשים מגעילים נגשים אלי בבר או בפאב וזה מרגיז. לפעמים יש איזה שמוק ששתה קצת יותר מדי, והוא יספר איזו בדיחה על מטטא או גלימה נעלמת, ואני חושב לעצמי: 'אתה יושב שם על הכסא שלך כל כך הרבה זמן, וזה הכי טוב שיוצא לך?'. לא מפריעות לי בדיחות הארי פוטר כל עוד הן טובות. בנקודה הזו הן חייבות להיות מאוד טובות כדי לחדש לי".
