בגיל 18 עידן התעוור - אך לא ויתר והתגייס לצבא
חסימה של כלי דם בעצב הראייה הפכו את עידן חיון בן ה-18, מספורטאי מצטיין צעיר - לעיוור. אבל זה לא מה שיעצור אותו מלהמשיך בתוכניותיו. הוא החליט להמשיך במסלול חייו ולהתגייס לצה"ל
חיון, תושב קרית שמונה, היה כל ילדותו ספורטאי מצטיין. "עסקתי בכל ענף ספורט אפשרי", הוא מספר, "כדורגל, כדורסל, כדוריד. ספורט היה החלק המרכזי של חיי, והייתי נחוש להמשיך בתחום הזה".
בגיל 18 החלומות נגדעו. בעת משחק כדורגל בו השתתף, חיון נתקף בכאבי ראש עזים ובטשטוש ראייה.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
"פתאום לא הצלחתי לראות מה הולך על המיגרש", הוא משחזר, "הלכתי לשטוף פנים, חזרתי למגרש ושוב לא ראיתי כלום. יצאתי מהמשחק, ישבתי על הספסל וניסיתי להבין מה קורה לי. חשבתי שאולי זו עייפות. לקחו אותי הביתה, אבל מאומה לא השתנה".
חיון פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה, אולם שוחרר לביתו בשל שביתת הרופאים שהייתה באותה תקופה. תוך כמה ימים הראייה המשיכה להידרדר, עד ששבועיים לפני הגיוס, הוא הופנה שוב לבית החולים רמב"ם.
בסדרת בדיקות שעבר, התגלה כי חלה עליה בלחץ על הוורידים סביב עצב הראייה. הלחץ הוביל לבצקות בעצב הראייה, שהתפשטו לשתי העיניים."היה כבר מאוחר מדי להציל את הראייה", הוא אומר, "עברתי ניתוח, אבל העיוורון הלך והתקדם".
שבועייים אחר כך, היה אמור חיון להתגייס. בשל השינוי במצבו הרפואי, קיבל פטור, אבל הוא לא היה מוכן להשלים עם הגזירה. "צה"ל הוא חלק מהישראליות. רציתי להרגיש כמו כולם ופשוט לא הסכמתי לוותר", הוא מסביר.
במשך שנה וחצי התעקש חיון על גיוסו, שלח מסמכים, והגיע לוועדות, עד שקיבל אישור להצטרף לשורות הצבא. כעת הוא מוצב במרפאה בבסיס בצפון, ומסייע לצוות הרפואי. אל הבסיס הוא מגיע בתחבורה ציבורית, וואחר-כך ממשיך בהסעה עם חייל המלווה אותו עד למרפאה.
חיון עדיין לא השלים לחלוטין עם עיוורונו ומסרב בינתיים להיעזר בכלב נחייה. בעין אחת הוא מצליח לראות צללים עד למרחק של כמה סנטימטרים, אולם בעין השניה הוא לוקה בעיוורון מוחלט.
"כנראה שיקח עוד זמן עד שאקלוט שזהו, אני עיוור לכל דבר", הוא אומר, "עד אז אני מנסה להסתדר בכוחות עצמי. השמיעה מתחדדת, אני שם לב יותר לרחשים סביבי ובסך הכל הולך באותם שבילים שאני רגיל אליהם. ברמזורים אני מסתייע בצפצופים שמאותתים מתי אפשר לחצות את הכביש".
החלומות בלילה השתנו גם הם. "אני חולם על אותם דברים שהייתי עושה לפני העיוורון אבל מהצד של עיוור, זה מאוד מוזר", הוא מספר.
ההתפרקות הרגשית הראשונה שלו, קרתה במגרש הכדורגל אליו חזר, הפעם כעיוור. "המשחק החל, לא ראיתי כלום, ופשוט התפרקתי. התחלתי לבכות, בעטתי בגדר ובקיר באגרופים. לא האמנתי שהתחושה תהיה כל כך נוראית", משתף חיון, "הספורט עדיין פועם בי, וקשה לי להשלים עם האובדן הזה".
בעוד חודשיים חיון ישתחרר מהשירות הצבאי, וצפוי להמשיך לחתום קבע בחיל החינוך. במסגרת תפקידו החדש יבקר בבסיסים ברחבי הארץ ויספר על הטרגדיה שפקדה אותו, ועל נחישותו להמשיך הלאה בחייו.
ומה בעתיד? חיון לא מתכוון לוותר לגמרי על עולם הספורט. "לשחק כדורגל אני כבר לא יכול, אבל אני מקווה שאוכל לסקר את התחום ככתב ספורט. אם אצליח להגשים את עצמי כאן, אדע שניצחתי".
לפנייה לכתב/ת 
