מה קרה לבתי?! - פרק מהחדש של אשכול נבו

הוא שוכב בבית חולים, מחובר למכשירים, לא יכול לדבר ולכן גם לא נוכל לגלות את הסוד הנורא שהוא יודע והיא מסתירה מאיתנו. איך מתמודדים עם הפחד הנורא מכל, שמשהו קרה לילד שלנו והוא לא יכול לספר לנו עליו?

אף פעם אי אפשר לדעת מה מתרחש מאחורי הדלת של השכנים - "שלוש קומות" שבין כל אחת מפרידה תהום - שלושה וידויים עוצרי נשימה של שלושה דיירים בבניין אחד במרכז הארץ, משתלבים זה בזה וחושפים את השקרים והסודות שבלעדיהם משפחות לא יכולות להתקיים.  

"שלוש קומות" - סודות בין שכנים

מתוך הספר

בערך שבוע אחרי שהתופעות התחילו אמרתי לאיילת: הילדה מתפרקת לנו מול העיניים ואנחנו לא עושים כלום.

היינו במיטה, בחושך, עם העיניים פקוחות ככה לתקרה, ואיילת אמרה לי, בקול קטן כזה, שלא שמעתי אצלה קודם, אני לא יודעת מה לעשות, ארנון, אף פעם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים.

שאלתי אם היא שמה לב למבט שיש לעופרי בזמן האחרון. והיא ענתה, המבט שלה? מה איתו? לא הייתי סגור אם היא עושה את עצמה או שהיא באמת לא שמה לב, אז אמרתי לה: המבט שלה כבר לא תמים.

תקשיבי לי, קרה שם משהו בפרדס שהיא לא מספרת לנו. כשמצאתי אותם, לא יודע, היה משהו בצורה שבה הרמן התנהג - אבל המשטרה - איילת אמרה בקול הקטן, החדש הזה - קטעתי אותה. למשטרה יש אינטרס לסגור תיקים, לא לפתוח אותם.

התקשרנו לפסיכולוגית. חברה של איילת המליצה. אתה יודע מה אני חושב על פסיכולוגים, אבל כשאתה על הקצה אתה מוכן לנסות הכול. נסענו לקליניקה שלה במושב. בית אבן קטן כזה בחצר האחורית של וילה מפוארת. כניסה נפרדת. בשביל הדיסקרטיות. דלת מיוחדת בעיצוב אישי. וגם בפנים הכול מפונפן: ספת עור, שולחן, כיסאות. כל אחד מהם עולה כמו הבית שלנו בערך. ישר איילת התחילה עם כמה־יפה־כאן. היא תמיד מתחילה עם אנשים במחמאות.

הפסיכולוגית אמרה תודה וביקשה שנספר מה מביא אותנו אליה. כשסיימנו היא אמרה בקול רגוע כזה: אני מציעה מודל של שבעה מפגשים. שניים איתכם. שניים איתכם ועם הילדה. שניים עם הילדה לבד. ומפגש שביעי לסיכום התהליך.

במפגש השביעי היא פסקה: אני חושבת שלא יהיה נכון לחפש אחרי גורם אחד למה שעובר על עופרי. יש כאן שילוב של כמה גורמים. נולדה לה אחות קטנה, הדרישות של בית הספר גדלו, פערי הבגרות בינה ובין הילדים האחרים נותנים את אותותיהם מבחינה חברתית. והיה כמובן המקרה המצער עם השכן, שבהחלט - איילת הינהנה בהסכמה.

היה נדמה לי שאני רואה אפילו התחלה של חיוך על השפתיים שלה. לא חיוך של שמחה. חיוך של הקלה. הרי עם "שילוב של כמה גורמים" יותר קל לחיות, נכון? אתה יודע מה, אולי זה מה שהטריף אותי. החיוך של איילת.

ואולי זה היה הניסוח של הפסיכולוגית. "המקרה המצער". ניסוח מקצועי כזה. קר. ואולי זאת היתה בכלל המחשבה שאנחנו משלמים חמש מאות שקל לשעה על הקשקוש הזה. חמש מאות שקל! אין פלא שהיא יכולה להרשות לעצמה ספות כאלה. אז קטעתי את כל השילוב גורמים הזה באמצע ושאלתי אותה ככה, ישר, עופרי סיפרה לך או לא? מה היא סיפרה לך?

איילת הניחה לי יד על הירך כאילו שאני ילד ואמרה, ארנון, תן לנירית לסיים - העפתי לה את היד. והתחלתי לצעוק על הפסיכולוגית. אני רוצה לדעת אם היא סיפרה לך מה קרה בפרדס, כי אנחנו, אני לפחות, לא ישן בגלל השאלה הזאת כבר חודשיים, ואיך שאני קולט את הדינמיקה פה, את מסוגלת לדבר איתנו עכשיו על הגורמים המשתלבים במשך שעה ואז להגיד שאת מצטערת אבל הזמן שלנו נגמר - הפסיכולוגית אמרה, אני מציעה שכולנו נירגע - ואני דפקתי עם היד על השולחן: לא רוצה להירגע. אני הלקוח פה ואני דורש לדעת אם יש משהו שאת יודעת ואני לא יודע.

הפסיכולוגית סידרה את הצעיף האדום שלה סביב הצוואר שלה. היא לבשה צעיפים צבעוניים כל הזמן למרות שהיה קיץ. התחשק לי לתפוס את הצעיף משני הצדדים שלו ולחנוק אותה. היא אמרה: אני לא מסתירה ממך דבר, ארנון. מהמעט שהצלחתי לחלץ מעופרי עולה תמונה דומה מאוד למה שהעלתה חקירת המשטרה. הם הלכו לאיבוד. היה חושך. היא הובילה אותם לפרדסים כי היתה בטוחה ששם תחפשו אותה.

היא סיפרה לך שהוא ביקש ממנה נשיקה בדרך? היא לא מנדבת עוד פרטים. היא לא עונה כשמבקשים ממנה עוד פרטים. בפגישה האחרונה ביקשתי ממנה שתצייר לי את המשפחה שלה. הנה, אתם יכולים לראות מה היא ציירה. ילדה נשענת על אבא, ואמא ואחות שעומדות קרוב אליהם. אין כאן אף אחד מהמאפיינים שמעידים על טראומה מהסוג שאתם חוששים ממנו. כלומר, ההתרשמות שלי היא שלא התרחש בפרדס משהו בעל גוון מיני. אני מסייגת ואומרת התרשמות, כי במקרים כאלה יש סיכוי שמה שקרה היה כל כך טראומתי שהוא הודחק חזק מאוד ועמוק מאוד ועדיין לא הצלחנו להגיע אליו.

עדיין? כלומר את מאמינה שעוד תגיעי אליו? איילת שאלה.

הפסיכולוגית שיחקה בשוונצים של הצעיף שלה ואמרה שהיא לא יודעת.

אז ניסיתי לחדד: בעצם, מה שאת אומרת זה שיש סיכוי שאף פעם לא נדע מה קרה שם? שאף פעם לא נהיה בטוחים?

הספיק לי ההנהון הקטן של הסנטר שלה שבא לפני המילים. קמתי מהספה המזדיינת שלה ויצאתי משם. טרקתי מאחורי את הדלת. חזק. קיוויתי שזה יעשה לה סדק מכוער. איילת רצה אחרי, תפסה אותי בַּחניית חצץ. מה אתה חושב שאתה עושה, ארנון, השתגעת? אמרתי לה שאני רוצה תשובות, לא זיוני שכל, ושאני הולך לבן אדם היחיד שיכול לתת לי אותן.

אולי אם איילת היתה באה איתי להרמן לא היה קורה מה שקרה אחר כך. אבל היא לא באה. כי לא היה לה נעים מהפסיכולוגית. אתה מבין? אנחנו משלמים חמש מאות שקלים לשעה ולנו צריך להיות לא נעים?

היא אמרה לי, בוא לפחות נסיים את הפגישה, ארנון. ואני אמרתי, את באה איתי או לא? והיא אמרה, לא, אני לא באה, זה שאתה התחרפנת לא אומר שגם אני צריכה להתחרפן.

נכנסתי לאוטו ונסעתי ל"אסף הרופא". ידעתי שהרמן כבר לא באורתופדית. שהעבירו אותו לפנימית. לא ידעתי הרבה יותר מזה. אם נתקעתי בלי בצל בשבועות האלה - לא הכנתי שקשוקה. וגם הם מצדם לא דפקו על הדלת שלנו. מזה שהאוטו שלהם לא היה בחניה רוב היום שיערתי שהם בבית חולים. שרות נמצאת איתו שם. איילת פגשה אותה פעם אחת בכניסה לבניין, שתיהן חזרו באותו זמן מהעבודה, ואז רות סיפרה לה שבזמן שהוא היה באורתופדית התפרצו אצל הרמן בבת אחת כל מחלות הזקנה, אז היו צריכים להעביר אותו מחלקה.

שאלתי את איילת אם רות ביקשה ממנה סליחה. להפך, איילת אמרה. מה זאת אומרת להפך? ממה שהבנתי היא כועסת עלינו בכלל. על מה יש לה לכעוס? היא טוענת שבגללך הרמן נכנס בכלל למחלקה האורתופדית. היא אומרת שמשכת לו את הזרוע בפרדס, זה נכון?

הוא לא הצליח לקום.

משכת או לא משכת?

משכתי.

אז מבחינתה אתה ורק אתה הבאת עליו את כל הצרות האלה.

היא הזכירה את הכסף שאנחנו חייבים לה? ביררתי. ואיילת אמרה, לא, אבל אנחנו באמת צריכים לשלם להם. התרגזתי: תשלמי להם את אם את רוצה. ממני - הם לא יראו שקל.

במרכז המסחרי שצמוד לבית החולים קניתי זר פרחים גדול. אמרתי לעצמי: אני אבוא בטוב. זה הסיכוי היחיד שרות תיתן לי להישאר איתו לבד בחדר. במזכירות של פנימית ח' הפנו אותי לחדר ארבע־עשרה. במיטה הראשונה בחדר ארבע־עשרה שכב זקן ערבי. הוא הסתכל עלי כאילו שאני חייל שפורץ לבית שלו. המשכתי הלאה.

הסטתי את הווילון וראיתי את הרמן ורות. הוא שכב במיטה בעיניים עצומות עם זונדה תקועה לו באף. היא ישבה לידו וקראה את ה"יֵקינטון". זה העיתון של היקים שהם מקבלים לתיבת הדואר פעם בשבוע. על השולחן הקטן שצמוד למיטה היתה צלחת עם פרוסות דקות וישרות מהעוגת שיש שלה.

שניהם נראו הרבה יותר זקנים ממה שזכרתי אותם. השיער היפה שלה נראה דליל פתאום, כאילו חצי מהשערות נשרו לה. היא הרימה את העיניים מהעיתון ואמרה, אתה. הושטתי לה את הזֵר. היא אמרה, תודה. אבל לא היתה שום תודה בקול שלה. שאלתי אותה מה מצבו והיא אמרה, בכי רע. שאלתי, מה יש לו? והיא אמרה, הכול. דֵליריוּם, סתימת עורקים, גידול במעי הגס. הרופאים פה אומרים שהם מזמן לא ראו מגוון כזה של בעיות רפואיות אצל אדם אחד. שתקתי. מה אפשר להגיד? גם היא שתקה. כשיש לשני אנשים יותר מדי מה להגיד, זה קורה לפעמים.

הזקן הערבי נאנח. הרמן פקח את העיניים שלו, העביר אותן בין רות לביני. התעכב עלי יותר מאשר עליה. ואז הזיז את המבט שלו ממני ובהה קדימה. אל הקיר. כאילו מקרינים עליו עכשיו את גמר המונדיאל.

אמרתי לרות: שכחתי, האחיות ביקשו למסור לך שאת צריכה לגשת למזכירות. יש איזה טופס שאתם צריכים למלא. היא הסתכלה עלי במין מבט כזה - אז אמרתי לה בטון הכי נחמד שלי, אל תדאגי, אני אשאר איתו.

כשהיא יצאה סגרתי אחריה את הווילון. חיכיתי עד ששמעתי את הדלת של החדר נפתחת ואז נסגרת, ומיד, כדי לא לבזבז זמן, התכופפתי להרמן, תפסתי לו את הסנטר והזזתי אותו שמאלה ככה שאני אוכל לנעול את העיניים שלי על שלו ואמרתי: עכשיו, אדון הרמן וולף, אתה תגיד לי בדיוק מה היה בפרדס. הוא לא ענה. שלפתי לו את הזונדה ושאלתי שוב, הפעם יותר קרוב לפנים שלו: מה עשית לבת שלי, הרמן? הוא שוב לא ענה, אבל משהו השתנה לו במבט.  איזה ניצוץ נדלק שם בתוך האפור.