תוכנית כלכלית כבקשתך
האם מעמד הביניים באמת קורס והאם ממדי העוני באמת גדלים?
"ומי ישלם את הרמונט וההוצאות? בנון ישלם?", שאל אלטמן הזקן (מרדכי בן זאב) את אלי (אריק איינשטיין) ב"מציצים" אחרי שהאחרון הציע לו להסב את המזנון שלו למקום רציני יותר, שבו יוכלו, למשל, לשמוע מוסיקה של ג'ון לנון. "הוא לא מעניין אותו ההוצאות, רק הכנסות", התערב בשיחה גוטה (אורי זוהר).
מצוידת באותן תובנות פיננסיות מופלאות, שההוצאות אינן מעניינות אותה כל עוד הן "חברתיות", יצאה לפני קצת יותר משנתיים שלי יחימוביץ', אז יו"ר העבודה, בתוכנית כלכלית עתירת מעוף וחזון של הגדלת ההוצאה הציבורית בלא פחות מ-138 מיליארד שקל בחמש שנים.
עוד בערוץ הדעות של ynet
טיפול נמרץ לרפואה הציבורית / רמי אדוט
סכנת חיים בבתי החולים / ליאוניד אידלמן
שלי, כידוע, לא זכתה להגשים את חזון המיליארדים של "בנון ישלם", ומאז אף הספיקה לאבד את ראשות העבודה, אך רוחה האדומה עדיין שורה על מפלגתה, שבימים האחרונים פורסת גרסת מיני מעודכנת של אותה תוכנית, וגם הפעם עם לא פחות הבטחות סרק וססמאות ריקות ושדופות, וכמובן ללא הצבעה על מקורות תקציביים למימושה. "לא נעלה מסים, נחזיר לכם כסף לכיס, ניתן לכם קרקע חינם לדירתכם", הבטיח הרצוג עם השקת התוכנית, שעלותה הישירה היא 6.9 מיליארד שקלים, ועלותה העקיפה (למשל, בצמצום ניכר של הכנסות המדינה ממסים) כפולה ומכופלת. כל זאת, שעה שבנק ישראל מתריע שיידרשו קיצוצים של כ-4 מיליארד שקלים והעלאות מסים של כ-6 מיליארד שקלים כבר ב-2016, כדי לעמוד ביעדי הגירעון וביחסי החוב-תוצר.
אלא בעבור הגרעין הסוציאליסטי הקשה והמתגבר במחנה הציוני, בראשות מרב מיכאלי, סתיו שפיר, עמיר פרץ ויוסי יונה, גם נדיבות הלב והכיס הזו שבתוכנית אינה יותר מקומץ עלוב ומביש שאינו משביע את תאוות ההוצאות. את הוגה התוכנית, מנואל טרכטנברג, רבים מהם מחרימים, אחרים שורקים בוז למשנתו, ורובם ככולם מעטרים את ראשו בכתר קוצים של ניאו-ליברל משוקץ, שתפישותיו הן לזרא לרוחו המתחדשת של המחנה הציוני.
ורוח זו מוצאת מן הסתם את ביטויה בקרב בכירי המפלגה בתיאור מעשיו הכלכליים של נתניהו בשש השנים האחרונות כלא פחות מהמתת חורבן על הכלכלה הישראלית. "מדיניות נתניהו המיטה חרפת רעב על דור מייסדי המדינה והביאה לקריסת הכלכלה הישראלי", אמר הרצוג בשבוע שעבר. המתונים בהם עוסקים השכם והערב בהפצת בדותות על גידול ניכר בממדי העוני, בפערים החברתיים, על התמוטטות מעמד הביניים, ועל יוקר מחיה בלתי נסבל.
הבעיה עם הטענות הללו אינה רק שאין בינן לבין המציאות דבר וחצי דבר, אלא שהן מצליחות לקנות אחיזה נחרבת בציבור. מה שכמובן שוב מוכיח עד כמה לעתים לשקר יש רגליים, והרבה. כך, למשל, מ-2009 ועד סוף 2014 ירדה תחולת העוני של משפחות (מ-20.5% ל-18.6%), של נפשות (מ-25% ל-21.8%) ושל ילדים (מ-36.3% ל-30.8%). מדד ג'יני לבדיקת האי-שוויון בהכנסות נטו ירד. מנתוני הבנק העולמי ל-2011 (ההשוואה הנרחבת האחרונה נעשתה בשנה זו), עולה כי יוקר המחיה בישראל נמוך מרוב מדינות ה-OECD.
הכלכלה הישראלית כה חרבה בשש השנים האחרונות, שהצמיחה בה הייתה כמעט הגבוהה ביותר מקרב מדינות המערב, ששיעור האבטלה בה ירד מכ-8% ב-2009 ל-5.7% (דצמבר 2014), לעומת 11.4% באירופה, ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בה עלה בצורה ניכרת והגיע לכ-65% (78.1% במשרה מלאה), שהצריכה הפרטית בה אינה חדלה לשבור שיאים, שמספר היציאות של ישראלים לחו"ל הוא הגבוה אי פעם ושמספר כלי הרכב החדשים הנרכשים מצוי אף הוא בשיא.
נראה שלנתונים יבשושיים מן הסוג הזה אין כל סיכוי לחדור מבעד למסכי הבערות שספסרי דעה סוציאל-דמגוגיים אינם חדלים לפרוס כאן בשנים האחרונות. שכן לנתונים סטטיסטיים ועובדתיים קשה עד מאוד להתגבר על תחושת בטן של מאן דהו, בעיקר כשמנגד נשטף מוחו מבוקר עד ערב בהבלים מתוזמרים פוליטית על קריסתה הכלכלית של ישראל, על יוקר מחיה נוראי, על דור המייסדים שסובל מחרפת רעב ועל העוני שרק הולך ועולה.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
