אין עוד אלף כמוהו: ההיסטוריה של פופוביץ'
1,000 ניצחונות, 5 אליפויות ושורה אדירה של הישגים, הם רק חלק קטן מהמורשת של מאמן סן אנטוניו. האיש שהפך את הקבוצה שלו לחלום הרטוב של כל מועדוני הספורט בארה"ב ואת הכדורסל שלו לחוויה בלתי נשכחת. שרון דוידוביץ' על ציון הדרך המרגש של "פופ"
אומרים שההיסטוריה מסופרת על ידי ההיסטוריונים. זו טעות נפוצה. כי ההיסטוריה שייכת קודם כל למי שחווה אותה. כזה הוא ג'רי ווסט.
- האיש שהכי השפיע על בלאט בקריירה
- מכבי מצאה את היורש של אנתוני פארקר?
- תישארו ערים: תחרות השלשות הקרובה היא הגדולה אי פעם
ספק אם יש אדם מוטמע עמוק יותר בסיבים של ה-NBA, מאשר האיש שעל הלוגו שלה. לכן, כשווסט אמר הקיץ את המשפט "מעולם לא ראיתי מאמן טוב יותר מגרג פופוביץ'", ההיסטוריונים החלו לעשות פליק-פלאק לאחור מרוב מחשבות. הפרספקטיבה ההיסטורית השתנתה.
לפנות בוקר (בין שני לשלישי) ההצהרה הזו קיבלה חותמת נוספת, עם הניצחון ה-1,000 בקריירה של המאמן, לאחר ה-93:95 הדרמטי על אינדיאנה. "עשיתי את זה כי הייתה לי קריירה ארוכה ושחקנים
מעולם במהלך הקריירה של ה-"פופ" לא היה חשוב מה קורה ברגע נתון, אלא מה מתרחש בסיפור שלם שמתחיל בנקודה אחת ומגיע לנקודה אחרת. 1,000 ניצחונות הם רק נקודה בזמן.
בעצם הם לא נקודה, כי אם פסיק בקריירה המדהימה שלו. מדובר במאמן ה-9 בהיסטוריה שמגיע ל-1,000 ניצחונות, אך עושה את זה עם אחוז הניצחונות השני בטיבו אחרי פיל ג'קסון. יש לו יותר ניצחונות בקריירה מאשר כמות הניצחונות של 5 מועדונים פעילים בליגה, 4 מהם הוקמו לפני שהחל בתפקיד.
הוא הוביל את סן אנטוניו ל-17 עונות רצופות עם מאזן חיובי (הרצף הארוך אי פעם), זכה 3 פעמים בתואר מאמן השנה (הכי הרבה מאז חולק הפרס, בצוותא עם פט ריילי ודון נלסון), הגיע ל-6 גמרים וזכה ב-5 אליפויות - מקום שלישי בכל הזמנים (יחד עם ג'ון קונדלה וריילי), אחרי ג'קסון (11) ואאורבך (9).
אז מה זה 1,000 ניצחונות?
דרכו של הפופ
גרג פופוביץ' וסן אנטוניו ספרס נחשבים שנים למועדון הספורט המצליח בארה"ב. עם מערכת מוקפדת של פיתוח שחקנים, הם הפכו לחלום הרטוב של כל קבוצות השוק הקטן שמעולם לא האמינו כי יצליחו לקיים שושלות היסטוריות דוגמת סלטיקס, לייקרס ושיקגו.
אבל כל סיפור הצלחה, מתחיל ממקום לא צפוי. ב-1994 התמנה פופוביץ', שהיה עד אז בעיקר עוזר מאמן, לג'נרל מנג'ר של הספרס. לא בטוח שאפשר לומר עליו שהוא היה יותר מדי מוצלח בתפקיד. בטח אם הוא מעביר בטרייד את דניס רודמן לשיקגו תמורת וויל פרדו וקצת כסף.
אבל אז, אלילת המזל נחתה אצלו בחצר. הוא החליט לקחת אותה איתו בתיק למסע ארוך שנמשך עד היום. לפני פתיחת עונת 1996/97 נפצע הכוכב הגדול של הקבוצה דייויד רובינסון והחמיץ כמעט את כולה. אחרי 18 משחקים ומאזן 15:3, החליט פופ לפטר את בוב היל ולהפוך במקומו למאמן הראשי, במה שרבים מחשיבים עד היום כמהלך מתוכנן היטב, אולי אפילו נבזי.
הקבוצה סיימה עם המאזן השלישי הכי גרוע בליגה וזכתה בפרס הגדול של העשור - בחירת דראפט ראשונה ובחור בשם טים דאנקן. צמד מגדלי התאומים החדש הוביל תוך שנתיים את הספרס לאליפות ראשונה. אבל פופוביץ' היה נחוש להוכיח לכולם שלא הגורל קובע לך את העתיד, אלא מה אתה עושה איתו.
פופ, פופ, פופוביץ'
דרכה של סן אנטוניו
בסן אנטוניו אין כסף גדול, גם לא יותר מדי מקומות בילוי. כמעט בלתי אפשרי למשוך לשם כוכבים שמעדיפים בדרך כלל להגיע לניו יורק, לוס אנג'לס או פלורידה. פופוביץ', יחד עם הג'נרל מנג'ר אר. ס. ביופורד, הבינו את זה מהר מאוד והחלה לבנות מערכת שיש בה תשתית מספיק רחבה על מנת למקסם את בחירות הדראפט הנמוכות ובמקביל לשמור על קבוצה מנצחת.
גם אם השאלה מיהו המאמן הגדול בהיסטוריה עודנה פתוחה, אין אף אחד שמתחרה ביכולת של פופוביץ' להפוך שחקנים להרבה יותר ממה שהם שווים. בזמן שלפיל ג'קסון היה את ג'ורדן-פיפן או קובי-שאק ולריילי את מג'יק-קארים, פופ היה צריך לבנות הכל סביב דאנקן. את הבחירה מספר 57 בדראפט 99 (מאנו ג'ינובילי) וה-28 בדראפט 2002 (טוני פארקר) הוא הפך לעמוד התווך על המועדון בעשור הבא. את קוואי לאונרד שנבחר רק במקום ה-15 ב-2011 הוא הפך לשחקן הטוב ביותר של אותו דראפט וגם ל-MVP של סדרת הגמר האחרונה.
אפשר לציין שחקנים כמו דני גרין, או אפילו בוריס דיאו שהיה כמעט שחקן גמור לפני שהגיע לסן אנטוניו והפך לאחד הגורמים המשפיעים באליפות האחרונה. והרשימה עוד נמשכת.
אבל יותר מהכל, זו היכולת שלו להתפתח ולהתגמש. מקבוצה שמתבססת על משחק הפנים עם מסירות לצבע והחוצה, לכזו שמניעה ומשחקת מהר. האמריקני שהיה מוכן להיפתח יותר מכולם לכדורסל האירופי וגם לשחקנים הבינ"ל, כשלא פחות מ-8 כאלה הביאו לו אליפות בקיץ האחרון.
פופוביץ' החזיר את הענף ליסודות שלו, למשחק קבוצתי שמתבסס לא רק על הנעת כדור, אלא גם על תנועה ללא כדור. על שיתוף פעולה ועל הבנת המושג "קבוצתיות". הדרך לשם הייתה מלווה ככל הנראה באינספור צרחות ועצבים באימונים, אבל זה הסתכם בשיטה בה כל שחקן יודע שאסור לו לעמוד במקום, אחרת הוא יחטוף בראש מהפופ.
גרג פופוביץ' - הראיונות הטובים ביותר
דרכו של האב
ויש את הצד האחר של פופוביץ'. "הסרחנו בהגנה. אישית וקבוצתית. היינו גם דיי עקביים בזה. אני לא יודע אם יש לי תשובה למה. אם הייתה לי תשובה, לא היינו כאלה מסריחים".
זה הצד שהפך לאימת שדרי הקווים ומסיבות העיתונאים. צד של הומור בריטי משובח מתובל בשחצנות אמריקאית טיפוסית. אבל זה לא רק זה. "במשך הרבה שנים הוא היה כמו דמות אב עבורי", אמר לא מזמן טים דאנקן, איתו הוא הולך כבר כמעט 18 שנים. יש כאן מאמן שיודע לגשת ללב של השחקנים, דרך הכבוד וההערכה כלפיו. כמו אב גאה.
האם הוא גדול יותר מפיל ג'קסון? רד אאורבך? פט ריילי? יכול מאוד להיות שכן. אבל אנחנו נמתין קצת עם השאלה הזו. כי אחרי 1,000 ניצחונות, המשימה הגדולה באמת שלו מחכה מעבר לפינה, לבוקר שאחרי דאנקן-ג'ינובילי שקרובים לפרישה. בינתיים רק נתענג.
נתענג על האיש שהפך במשך שנים לחוויה הכי ייחודית בקבוצה שרבים נהגו לומר שהיא אפורה ומשעממת, עד שהצליח דרך הכדורסל - להפוך את הקבוצה שלו לחוויה ייחודית בליגה. חוויה בלתי נשכחת, ממש כמו בגמר האחרון מול מיאמי, לכל מי שאוהב את הכדורסל האמיתי. את המהות שלו.
כל מי שאוהב שחקנים עם לב כמו טים דאנקן, או שכל כמו ג'ינובילי. כל מי שמאמין שגם קבוצה משוק קטן, יכולה להפוך לקבוצה הכי מצליחה ב-16 השנים האחרונות - בטוח שפופובץ' נמצא שם על "הר ראשמור" של מאמני הכדורסל. ג'רי ווסט, דרך אגב, חושב שפופוביץ' צריך להיות שם לבד על ההר. גבוה מכולם.
אוהבים כדורסל? עקבו אחר הטוויטר של שרון דוידוביץ' או הצטרפו לעמוד הפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
