"סמוך על סול": עשויה מחומר טוב
בלתי אפשרי לכתוב על "סמוך על סול" מבלי להתייחס לסדרה האם "שובר שורות", ולמזלנו גם אין צורך. היוצר מזכיר לנו מיד מאיפה היא הגיעה, ולפי הפרקים הראשונים והמצוינים נראה שהמקום שאליו היא הולכת מרתק לא פחות. המעריצים לא יתאכזבו, ולמעשה גם השאר יזכו בסדרה מבטיחה
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הכל שפיט": דמגוגיה חסרת תחכום
"חשודה": מותחת כמו רמת אביב ג'
על כן, אופן ההסתננות של הצופה דרך חור המנעול המאפשר הצצה רחבה יותר אל חייו של מי שימש עד כה כאתנחתא קומית, הותאם במיוחד עבור הראשונים שהסכימו לתת לסדרה המלחיצה ההיא צ'אנס. אין לטעות – זהו אותו גיליגן של המונטאז'ים, זוויות הצילום המעניינות, הקלוז-אפים, ההתמקדות בחפצים והפסקול המדויק. והו, כמה שהוא מדויק. ממש כפי שזכרנו אותו.
גם ההחלטה ללוות את גודמן בפריקוול, עוד לפני שפגש את ווייט וג'סי - היא נבונה, ומונעת חילול קודש והשחתה של אחת הפינאלות המתגמלות בהיסטוריה של הז'אנר.
המכשול האמיתי שעמד בפני גיליגן עת הסכים לצור סדרת בת למה שרבים רואים בה כאחת מיצירות המופת הטלוויזיוניות של זמננו, לא היה בגיוס נוסעים לנסיעה מלאת המהמורות שהוא הכין לנו , כי אם בהמשך נסיעה כשאלו יודעים היטב מהו היעד הסופי שלה.
וזה לא מסתיים שם. "הסופרנוס", "אבודים", "נמלטים", "מד מן" וכמעט כל סדרת דרמה בתור הזהב של המסך הקטן מתבססת על הרצון, לעזאזל – הצורך, שלנו כצופים ללוות את גיבוריה עד לגאולה שהם כה מייחלים לה. מדון דרייפר ועד וולטר ווייט – כולם גיבורים טראגיים שהסיבה היחידה לעקוב אחריהם היא הקתרזיס המובטח, אחרת מה הטעם?
התחתית של האפסות
וכך אנו חוזרים אל ראשית דרכו בעולם ה(אי) צדק והמשפט של גודמן - כלומר, ג'יימס מקגיל, עורך דין די עלוב, שחייו נעים בין כישלונות מקצועיים לאישיים, בין חליפות זולות, מיטות משרד מתקפלות והתרעות על חוב. אלוהים, אפילו את מי המלפפון של סלון המני-פדי שבו המשרד שלו ממוקם הוא לא זכאי לשתות.
ואם זו לא אומללות קיומית במלוא עליבותה, אז גיליגן – אשף ביצירת תמונה של אפסות וסחיטת המיץ של העולב האנושי, יזכיר לנו עוד פעמים רבות שבעוד וולטר ווייט היה איש מעמד ביניים אפרורי, גודמן התחיל עוד יותר למטה. משהו בין מוכר מכוניות משומשות לבין ג'וק שניזון משאריות שהשאירו לו אחרים ונאלץ בכל יום להשתמש בתחבולות כדי למנוע מנעל המציאות הקשה למחוץ אותו לכדי עיסה דביקה.
לזכותו של גודמן ייאמר שגם אם דמותו ב-"שובר שורות" לא נמנתה עם העגולות שידעה הסדרה, היא תמיד כללה מאפיינים אנושיים רבים שהפרידו בינה לבין שלל הקריקטורות שהיוו את עולמם של הצמד ווייט-פינקמן. בניגוד לטוקו, עבריין מקסיקני סטריאוטיפי שזלג גם הוא אל סדרת הבת (באקט תסריטאי מתחנף משהו), מאחורי הלשון החלקלקה וההתנהלות הנכלולית של סול תמיד הסתתרה נשמה טובה, אדם שמונע מפחד ויצר הישדרותי מרשים, שעושה את המיטב עם הקלפים הלא ממש מוצלחים שהיקום חילק לו בעזרת מה שבאנגלית נקרא "Hustle", ובעברית אפשר לתרגם רק כ"חוצפה".
כבר עם תחילת הסדרה מתגלגל גודמן, כלומר מקגיל, אל סיטואציה בלתי אפשרית יחד עם שני טמבלים נטולי ניסיון אמיתי בעולם הפשע. ממש כפי שהורגלנו, גם הפעם זה קורה בתפאורה מדברית וגם כאן הוא מנצל את יכולות המשא ומתן שלו כדי למזער (עד כמה שרגל שבורה נחשבת מזעור) את הנזק של לקוחותיו.
כל האלמנטים של "שובר שורות" נמצאים כאן באופן טבעי, ובימיה הראשונים של הסדרה ההשוואה בין השתיים היא בלתי נמנעת, אך מעניין יהיה לראות אם הגימיקים המוכרים ימשיכו לאפיין אותה, או שמא היא תצליח לייצר זהות וקיום משל עצמה.
"סמוך על סול" מציגה את גודמן בטרם הסתאבה נפשו לחלוטין. בימים בהם איברים נשברים עוד היו מותירים בו משקעים נפשיים ושמו המקצועי היה רחוק מלשדר שלמעשה "הכל בסדר, מאן". על הדרך אנחנו נתקלים גם במייק ארמנטראוט, מי שבהמשך יהפוך לפיקסר ובשלב זה של חייו הוא לא יותר מפקיד פדנטי בחניון בית משפט. הנה תראו, במחי שני פרקים בלבד הצליח גיליגן להעמיק את דמותו של גודמן, וליצור אחיזת קרס שתגרום לנו לחזור שוב.
מבחינה זו, הקשיים המוערמים בפני "סמוך על" לא מסתפקים ביצירת דרמה או באזז – באלו היא התברכה עוד בטרם נכתבה שורה בתסריטה, אלא בתחזוק המשך העניין של הצופים בעלילה שמובילה את גיבורה היישר, ובכן, לשומקום. סול גודמן לא זוכה לסוף טוב, זאת אנחנו כבר יודעים.
כבר בראשית פרק הבכורה מזכיר לנו גיליגן איפה מסתיימת דרכה של הדמות שיצר – בגלות בנברסקה, תחת זהות בדויה ועבודה אפורה. השאלה האמיתית היא לא כיצד הוא הגיע לשם, אלא אם ואיך הוא יכול היה להימנע מכך מלכתחילה. אם לשפוט לפי שני הפרקים הראשונים והמצוינים של "סמוך על סול", נראה שיהיה מרתק לגלות זאת.
