לכל רצון מחיר, אך אני רוצה דירה ולא תהיה לי
רק בלילה, במיטה, באה לי ההארה והיא הגיעה עצובה וכואבת. אנחנו רוצים, אבל אין לנו סיכוי. פתאום קיבלתי תמצית מרוכזת של המחאה החברתית, של יוקר המחיה ושל עליית מחירי הדיור אליי לתוך הפוך בלי התראה מוקדמת. מסתבר שעד שזה לא מגיע לתוך הפוך זה לא באמת חודר
עכשיו בערוץ יחסים:
לגור איתו: לעבור דירה עם החבר ולשרוד
קפיטליזם חזירי: כך תמצאי לך בן זוג עם דירה
אני זוכר את הדירה הראשונה שראינו, אי שם ב-2012, וכבר אז הבנתי שתהיה בעיה לקנות בגוש דן. היא הייתה בגבעתיים, עשתה לי אסוציאציה של אינקובאטור, ועלתה כבר אז יותר ממיליון וחצי. במסגרת הזמן הפנוי שלי בעת האחרונה אמרתי לעצמי שזו הזדמנות מצוינת לקחת פיקוד על הנושא. הקניה תאלץ אותי להוציא את כל החסכונות מהבנק, לפני שהחיים פה יאלצו אותי לעשות את אותו הדבר בדיוק רק בלי שתהיה לנו דירה בסוף.
יותר חשוב, זה יוריד לי את ההורים של שנינו מהגב. כי בינינו, בנקודה הזו בחיי אני מוכן להתפשר גם על דירת 3 חדרים בנחל עוז עם פתח של מנהרה במרכז הסלון, אם זה מה שנחוץ כדי להעביר שבוע בלי לשמוע את אחד ההורים חופר: "כמה חבל, בזמן הזה כבר יכולתם...", עם המשך מלא תוכחה מתחלפת.
אז אני לגמרי בתוך זה כמעט חודשיים, עם כל הסימפטומים. יש שלושה מתווכים לפחות שקוראים לי בטלפון "אחי", אני עסוק בחישובי שנור לפחות פעמיים ביום כדי להבין כמה משכנתא נצטרך, וכמובן, אני נוסע פעמיים בשבוע לראות דירות. המון דירות בהמון ערים ושכונות. אבא שלה החליט לפתוח שוב את הנושא איתי, בפעם הרביעית השבוע, שלשום בצהריים. זה קרה כשעמדתי על סולם בסלון מנסה להתקין וילון בדירתנו השכורה לתפארת, ולתת, אגב כך, ערך מסוים לבוקר לא פרודוקטיבי נוסף שעבר עליי.
עד נתניה, אלוהים גדול
"בשנים האלה כבר יכולתם לכסות לפחות רבע משכנתא", זרק לחלל האוויר והושיט לי את המקדחה בהמון ביטחון. "אולי אני אחליף אותך? הרי אין לך באמת מושג מה אתה עושה", הוא המשיך. בגדול? הוא צודק, בשני הנושאים, אבל זה לא אומר שבא לי לשמוע את זה, ולא מצאתי טעם בלתת לו את הסיפוק בכך שאודה באחד משניהם, אז שתקתי. הוא החזיק לי את הסולם וסיפר שוב על הפרויקט של הקבלן ההוא בנתניה שיהיה מוכן בתוך שלוש שנים. זה נשמע לא רע, בעיקר בגלל שזה נותן לי מעין תעודת ביטוח שלפחות בשלוש השנים הקרובות לא אצטרך לחיות בנתניה. וכשיהיה מוכן, עד אז אלוהים גדול.
התחלתי לקדוח.
אני באמת קודח גרוע. זו מיומנות די פשוטה, אני יודע, אבל אני טוב בדברים אחרים. תמיד זה לא עמוק מספיק והדיבל קצת בולט מהקיר, ותמיד מה שאני מרכיב יוצא לי טיפה עקום כי פלס זו ההונאה הגדולה ביותר שהמציאו בני אדם, חוץ מקוצץ סלט כמובן. את הזרוע של הטלוויזיה בחדר השינה שלנו למשל, אני התקנתי. אני נשבע שהפלס היה מאוזן פיקס, אבל מאז אנחנו שוכבים עם הראש טיפה הצידה תמיד כשאנחנו רוצים לראות ישר. זה לא נורא כמו שזה נשמע והתרגלנו. חוץ מהג'ינג'ית. סיימתי לקדוח.
הכתומה שלי בדיוק חזרה מהעבודה, קלטה אותי על הסולם ושלחה אליי מבט מלא חמלה. אבא שלה התחיל להסביר לשנינו שככה לא מחפשים. שצריכים להתמקד ולהחליט בדיוק מה רוצים ועל מה מוכנים להתפשר. אם אנחנו רוצים שכונה איכותית שניקח בחשבון שנצטרך להסתפק בדירה קטנה יותר, אם אנחנו לא מתפשרים על לזוז לפריפריה שניקח בחשבון שנצטרך להסתפק בדירה ישנה בבניין ישן וכן הלאה. "לכל רצון יש מחיר", הוא היטיב לנסח.
בערב ישבנו, הג'ינג'ית ואני, והעלנו על הכתב את שלושת הדברים הכי חשובים לכל אחד מאיתנו שלא נהיה מוכנים להתפשר עליהם לעולם, רק כדי שלא אלך לאיבוד שוב בחיפושים במקומות לא רלוונטיים. לה חשוב מאד שהבניין יהיה יחסית חדש, עד רבע שעה מההורים שלה, ושהבית יהיה לא פחות מחמישה חדרים. זהו. לי חשוב רק שתהיה מרפסת שמש, שלא יהיה מאד רחוק מהים ושיהיה אזור עם חינוך טוב לילדים. דרישות בסיסיות, לא? הזנתי את הנתונים באתר חיפושי הדירות וקיבלנו תמונה של פנטהאוז משגע על רחוב הירקון פינת 12 מיליון שקל. אז התחלנו להתפשר, וזה כידוע, מדרון חלקלק ואינסופי שבתחתיתו נמצא תמיד פרויקט מדהים כלשהו בפתח תקווה.
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
רק בלילה במיטה באה לי ההארה והיא הגיעה עצובה וכואבת. אנחנו רוצים, אבל אין לנו באמת סיכוי. גם אם אתעלה על עצמי ואשלש את ההון העצמי הצנוע שלנו בעזרת הורינו הלהוטים לעזור, עדיין, כדי לקנות דירת 4 חדרים סבירה בשכונה סבירה ברמת גן נניח, אצטרך היום כבר כמעט שני מיליון שקל. פתאום קיבלתי תמצית מרוכזת של המחאה החברתית, של יוקר המחיה ושל עליית מחירי הדיור אליי לתוך הפוך בלי התראה מוקדמת. מסתבר שעד שזה לא מגיע לתוך הפוך זה לא באמת חודר.
הידיעה הפתאומית שלא נקנה בעתיד הנראה לעין דירה למגורים, אלא, במקרה הטוב דירונת קטנה להשקעה בעיר מרוחקת, כדי "שיהיה משהו" כמו שסבתא שלי אומרת, עטפה אותי ועשתה לי רע. ההבנה שבשביל להמשיך לחיות בשכונה הבינונית-נחמדה שלנו נצטרך להמשיך לשלם שכירות מופקעת עוד המון שנים - נתקעה לי בגרון.
הסתובבתי לג'ינג'ית הישנה, חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן: "רק עכשיו הבנתי שאין לנו סיכוי, ממחר אני מפסיק לחפש פה". היא ענתה לי בעיניים עצומות: "צודק. אז יהיה לך זמן לתלות את הווילון שאני רוצה בחדר ילדים. אבל לא עקום כמו בסלון, טוב?". "לכל רצון יש מחיר", עניתי בחיוך. היא נרדמה שוב.
לפנייה לכתב/ת 
