משרתים ואדונים: הסיפור המביך של היהדות
איך קרה שהעם שיצא ממצרים הרגיש בנוח להעסיק עבדים, ועוד בצורה חוקית ומאורגנת? איך קרה שחז"ל הקיפו עצמם בשפחות והתייחסו אליהן בצורה בזויה שאיננה הולמת חכמים? הטענה שבתרבות היהודית טמונה אמת מוסרית נצחית, ועל כן היא אינה זקוקה לשינויים - היא עמדה מתנשאת
כשקשה להכיל את הבושה
כבר כמה ימים אני נלחמת עם עצמי - לכתוב או לא לכתוב? זה סיפור עצוב ומביך בתולדות התרבות היהודית. לא מדובר בעוד כביסה מלוכלכת, אלא בעדויות הפוצעות את הנשמה. האם נכון לחשוף אותן לאור השמש? ומאידך גיסא, מי אני שאנסה לכסות על ערוות ההיסטוריה שלנו? מי אני שאנסה לכסות דברים שהדורות הקודמים בקשו לגלות?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לחקור את "המובן מאליו"
סוגיה מרתקת למחקר תרבותי היא סוגיית ה"מובן מאליו". קוראים לזה גם "משֹיח לפי תומו" - אדם מספר על עצמו, וכאילו בדרך אגב הוא מוסר עדויות "תמימות" על תרבותו ואמונותיו. בחלוף מקומות וזמנים, הופך הפרט הבנאלי למוזר ואפילו למזעזע, וכך אנו זוכים להבין עד כמה יחסיות הן האמונות שלנו, ועד כמה יחסי הוא המוסר.
מה שהיה טריוויאלי אתמול – נחשב היום למזעזע. חשבו למשל על בדיחות שובינסטיות, או בדיחות על אנשים ממוצא אפריקאי – כמה היו לגיטימיות ובנליות עד לפני שנים ספורות, וכמה הן אסורות בימים אלה (לפחות בחלק מהמקומות). המחקר של ה"מובן מאליו" הוא המחקר של ההשתנות והיחסיות של הערכים.
הצינה המנשבת מפרשת השבוע
החוק הראשון שניתן לבני ישראל עם סיומו של מעמד הר סיני, הוא חוק האמה והעבד העבריים, ותשעת הפסוקים הראשונים
של פרשת משפטים מוקדשים לחוק זה (שמות כ"א, ב'-ג'):
"כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעית ייצא לחופשי, חינם. אם בגפו יבוא, בגפו ייצא. אם בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו. אם אדוניו ייתן לו אישה, וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא ייצא בגפו".
"המובן מאליו" של החוק, הוא הלגיטימיות של העבדות. יש עבדים, יש שפחות, זה בסדר וזה אפילו מעוגן בחוק. פתיחת הפרשה משולה לפתיחת דלת הבית החם ביום שלג – מכת קור בפנים: "כי תקנה עבד עברי". רק יצאנו ממצרים, וכבר העבדות מעוגנת בחוק.
סליחה, המורה
את פרשת משפטים למדתי לראשונה בכיתה ד', ואני עדיין זוכרת את ההתלהבות שבה תיארה המורה ירדנה את מעלתה הרוחנית של התורה; את היחס הטוב שהיא מציעה לעבדים העבריים. בעניין אחד צדקה המורה שלי, חוק העבד העברי רחום וחנון ביחס לחוק העבד הכנעני (ויקרא כ"ה, מ"ד-מ"ו): "מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה... והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך".
אני מקווה שהמורה תסלח לי על כך שבגיל מסוים הפסקתי להתלהב מהעובדה שאנחנו זכאים לרדות בפרך "רק" בגויים, כמו גם מתנאי ההעסקה של העבדים העבריים.
המבוכה הולכת ומסתבכת
וזה קורה מכיוון שסיפורי העבדוּת הולכים ומתבססים בספרות חז"ל. יש חוקרים המבקשים להסוות זאת, אך עיון במסורות מהמשנה ומהתלמוד מלמד שגדולי חכמינו הקיפו את עצמם בעבדים ובשפחות, והתייחסו אליהם בדיוק כפי שבני אדם מתייחסים לעבדים ולשפחות.
"המקום ימלא חסרונך"
"מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לנחמו... אמר להם... עבדים ושפחות... אין אומרים עליהם... תנחומי אבלים, אלא מה אומרים עליהם? כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: 'המקום ימלא לך חסרונך', כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: 'המקום ימלא לך חסרונך'" (בבלי, ברכות טז ע"ב).
מעניין לראות שדווקא במקרה זה "המובן מאליו" מסתבך. לתלמידי רבי אליעזר שראו את יחסי הקרבה בין הרב לשפחתו, היה "מובן מאליו" שעליהם לנחם את רבם. אלא שרבי אליעזר מקפיד על ההלכה גם כשאינה מתאימה למצב רוחו, וזו אוסרת לקבל תנחומים על עבד, ודורשת לראות בו רכוש אדוניו בלבד - כמו שור וחמור.
יהודי בבל ועבדיהם
המבוכה הולכת ומחריפה כשאנו בוחנים את סיפורי העבדות המתייחסים לחכמי בבל בתקופת התלמוד. במשנה נמצאים כמה תיאורים של חכמים שלהם עבדים ספורים, והם מקיימים קשרים חמים עם עבדים אלה. אולם מסורות על חכמי התלמוד הבבלי מלמדות שחלק מהחכמים, גם החשובים ביותר, הקיפו עצמם בכמויות מדהימות של עבדים, וכמובן שהיחס אל העבדים היה בהתאם.
מקור תלמודי אחד מספר על יהודייה נכבדת שהתעמתה עם רב נחמן. על מנת להראות לרב נחמן עד כמה היא חשובה, היא ציינה בפניו שיש לה שלוש-מאות ושמונה-עשרה עבדים! גם כאן תשומת הלב ל"מובן מאליו" מכפילה את הזעזוע, שכן היחס להימצאותם של עבדים היה כה טבעי ונטול ביקורת, שהאישה לא היססה להתרברב בכמות העבדים שהיא מחזיקה, והחכמים לא חשבו שעמדה אדנותית זו ראויה לביקורת.
"לעולם בהם תעבודו"
לא זו אף זו, טקסט קשה לעיכול מתאר את יחסם של שניים מגדולי חכמי בבל, שמואל ורב נחמן, לשפחותיהם (כן, זה
אותו רב נחמן שלא הזדעזע מכמות העבדים של הגברת): "שמואל בדק באמתו (בדק את שדיה, כדי לבחון עליהם את סימני הבגרות המינית של הנערה), ואחר כך נתן לה ארבע-מאות זוזים דמי בושתה. שמואל לטעמו, שאמר שמואל: 'לעולם בהם תעבודו' - לעבודה נתתים ולא לבושה" (בבלי נדה מז ע"א, מתורגם).
"שמואל מייחד להן (לשפחותיו, עבד כבן זוג). רב נחמן מחליף להן (בני זוג)".
שמואל, החכם "המחמיר" ביחס שיש להציע לעבדים שאינם יהודים, סובר שתפקידם של העבדים הוא "רק" לעבוד עבורנו, ועל כן, כאשר הוא מתעלל מינית בשפחתו - משתמש בה כמודל לשיעור פרטי בסימני בגרות מינית - הוא משלם לה דמי בושת תמורת השיעור. מאותה סיבה הוא גם מחתן כל אחת משפחותיו עם עבד אחד קבוע.
הרבי אמר: חילופי זוגות
לעומתו, רב נחמן לא מקבל את הגדרת העבדוּת של שמואל, ועל כן הוא עוסק בתחביב המפתיע והמזעזע של חילופי זוגות בין עבדיו ושפחותיו. למה לו? מה קורה כאן? אני לא באמת מבינה את המוטיבציה האנושית ליחס מחפיץ ומחפיר כל כך. ייתכן שכשמשחררים את רסן המוסר, אנשים ואפילו אנשים גדולים, מגלים תשוקות אפלות.
ולמה אני מתעסקת במקורות האלה?
הרי שוב תגידו שאני עוכרת את פניה של היהדות. אבל אני באמת חושבת שאני לא. אני חושבת שכנות היא תנאי הכרחי לחיים מוסריים. אדם או תרבות שלומדים לשקר לעצמם ולזולת – מגלים מהר מאוד שאין צורך בייסורי מצפון ובחזרה בתשובה. שקר הוא פתרון זול ונוח.
הטענה שבחוּבה של התרבות היהודית טמונה אמת מוסרית נצחית, ועל כן היא אינה זקוקה לשינויים ותיקונים מהותיים - היא עמדה מתנשאת, שלא עומדת לביקורת ולא לוקחת אחריות.
אם אני מכאיבה לכם – לכו אל הרב מצגר
אם חשקה נפשכם בתרבות יהודית מצוּפה סוכר והתחסדויות – אתם מוזמנים להניח טור דוקרני זה, ולהתנחם בזרועות דרשת פרשת השבוע של הרב מצגר (היכנסו לצפות כאן). בדבריו תוכלו לקבל תמהיל חביב בין תורה שבעל-פה לתורה שבכתב, בתוספת אגדות היסטוריות חסרות שחר, ומתק שפתיים לרוב.
נאמן לפרשנות אקלקטית, יסביר לכם הרב מצגר שעבד עברי הוא רק "גנב שנמכר בגנבתו", וכמה שפר חלקו של הגנב העברי שירצה את עונשו כעבד בבית אחיו היהודי הרחום.
מחירה של פינת הליטוף
אלא שאת הנחמה והמתיקות הזו, מציע אדם שהתפרנס ממשכורותינו, וכיום הוא חשוד בגניבת עשרה מיליון שקלים מכספנו (ולמרות זאת, אל תכינו את חדר העבדים שלכם - הוא לא יתכבד להיות לעבר עברי בביתו של מי מאתנו...) נדמה לי שהגיעה העת להבין את המחירים שגובה מנהיגות דתית חנפה וחסרת ביקורת עצמית. תבחרו איזו יהדות אתם רוצים, אבל תזכרו שאין ארוחות חינם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב אסף (חילוני) טוקבק 45: "עשרת הדיברות שהבאת אותם כדוגמה, מטרתם להוות מצפן. ודאי שכולנו (והיום כמו רוב אנשי העולם) מאמינים בהם. גם אם יש אנשים חוטאים ,ודאי שכולנו מאמינים שזו הדרך העונה ולפחות החל מהדיבר הרביעי..."
אסף יקר, זה תלוי בשאלה איך מודדים אמונות וערכים - אם ערכים נמדדים ברמת ההצהרה, אז אתה צודק ואני טועה. אבל אם ערכים נמדדים על ידי המעשים, ולא על ידי ההצהרות – אז ייתכן שאני צודקת.
למשל, לשיטתך, אריה דרעי מאמין בכל לב ונפש בדיבר "לא תגנוב". אם נשאל אותו, הוא בוודאי יטען שזה חוק אלוהי ואין למעלה ממנו. אבל לשיטתי, בזמן שאריה דרעי גנב הוא לא האמין בחוק זה, שהרי אם הוא היה מאמין בו – הוא לא היה גונב. הנה, אני מאמינה בו ולא גונבת (וכנראה כך גם אתה). מאוד פשוט לא לגנוב. המבחן לאמונה בערכים הוא, לשיטתי, מבחן המעשה.
ואגב רבנים ערכיים – הרב שמואל אליהו פוסק כי בעקבות פרשיות המשטרה האחרונות, אסור לבנות לעשות שירות לאומי במשטרה. האם הוא גם יפסוק שבעקבות פרשת הרב מצגר, אסור לאנשים לשרת ברבנות?
שבת שלום!
