מספריית אשור ועד קוביית הזכרון
20,000 עותקים של הספריה המלכותית של אשור ומילאנו רק 5 אחוזים מגודלו של כונן קשיח ממוצע לשימוש פרטי. היום אנחנו מעלים מאה שעות של וידאו מדי דקה ליוטיוב. כמה המידע שאנחנו מייצרים ושומרים צמח ב-3,000 השנים האחרונות
הספריה המלכותית של האימפריה האשורית הכילה במאה השביעית לפני הספירה בסביבות אלף לוחות בכתב יתדות, ועליהם קבצי חוקים, מכתבים לשליטים זרים, תצפיות אסטרונומיות, פתגמים ואגדות. המידע שהיה אצור בה מקביל לזה שניתן למצוא בשניים-שלושה ספרים מודרניים.
כמעט אלף שנים לאחר מכן, הספריות הגדולות של העולם העתיק באלכסנדריה וקונסטנטינופול, שעברו מלוחות למגילות פפירוס ואז קלף (עור חיה), ריכזו בתוכן אוספים של כמאה אלף מגילות, תוכנם של כמה מאות ספרים.
מהמגילה אל הספר
בתחילת התקופה הנוצרית עברו אירופה והמזרח הקרוב מכתיבה על מגילות, דפים נפרדים, לצרור הדפים הכרוך שנקרא בתחילתו "קודקס" והיום ידוע לנו כספר. נזירים בילו שנים מחייהם בהעתקת ספרים: הספר היה יקר, נדיר, ואפילו הספריות הגדולות של אירופה בתחילת הרנסנס, שהשימוש בהן הוגבל בעיקר לאצילים ובני החסות שלהם, לא החזיקו יותר מאלף-אלפיים כרכים.
ומטקסט למדיה עשירה
במאה ה-19, עם המצאת המצלמה ומאוחר יותר הרשמקול ומצלמת הקולנוע, הצטרפו הקלטות תמונה ושמע למאגרי המידע האנושיים שהיו מורכבים עד אז בעיקר מטקסט ורישומים. ספריית הקונגרס האמריקאי, הנחשבת הגדולה בעולם כיום, מדגימה את ההרכב המודרני של הספריה ברשימת המצאי שלה: 32 מיליון ספרים, 15 מיליון תצלומים, 3 מיליון הקלטות שמע, חצי מיליון סרטים.
את הספריה המלכותית של אשור היינו יכולים להכניס כולה באחד מאותם דיסקטים של 3.5 אינץ' בהם היינו רגילים להשתמש עד לא מזמן, ובו מעט פחות מ-1.5 מגה-בייט של זכרון. בשביל הספריה הגדולה של האימפריה הביזנטית היינו זקוקים למאה דיסקטים כאלה, או לדיסק קשיח ממוצע מתחילת שנות התשעים. ספריית רנסנס הייתה נכנסת בשלמותה ל-CD-ROM אחד או מקסימום שניים.
עד עכשיו הגדלנו את כמויות המידע ששמרנו בפקטור של אלף - מאשור לרנסנס, מדיסקט לשני דיסקים אופטיים בפורמט מיושן. ספריות עידן ההשכלה היו גדולות מזה פי עשרים, שזה בין 40 ל-50 גיגה-בייט של מידע. עדיין קטן בהרבה מהדיסק הקשיח המודרני שמותקן במחשב האישי שלכם: נקדיש לספריה הגדולה של ההשכלה דיסק אופטי אחד בפורמט Blu-Ray, כמו זה שמשמש את משחקי ה-PS4 וה-Xbox One.
2.5 מיליון טונות בכיס
20,000 עותקים של הספריה המלכותית של אשור (או ספריה גדולה אחת מהמאה ה-18) - ומילאנו בערך 5 אחוזים מגודלו של כונן קשיח ממוצע לשימוש פרטי (2 טרה-בייט). הדרך לכמויות כאלה של מרחב אחסון בקופסה קטנה שניתן להחזיק בכיס המכנסיים לא נסללה, כמובן, ביום אחד. הדיסק הקשיח הראשון של IBM, שפותח בסוף שנות החמישים כשכלול של טכנולוגיית התוף המגנטי משנות השלושים, היה גדול כמו ארון, שקל יותר מטון ועלותו עברה את המיליון דולר. יכולת האחסון של החיה: 3.75 מגה-בייט, כעשרה ספרים או שיר ממוצע בפורמט MP3. קחו אחד מהכוננים הקשיחים של 10 טרה-בייט שהושקו בשנה שעברה, ותוכלו להחליק לכיס שלכם יותר מ-2.5 מיליון ארונות במשקל טון מ-1957.
את 32 מיליון הספרים השמורים בספריית הקונגרס תוכלו, אם תסתפקו בפורמט טקסט פשוט למידע, לדחוס בצפיפות לדיסק אחד כזה של 10 טרה-בייט. אבל מיליוני התצלומים, ההקלטות והסרטים כבר ידרשו מכם הרבה יותר - כמה מאות דיסקים כאלה.
טכנולוגיות זכרון שנחקרות בשנים האחרונות במעבדות מתכוונות ליצור לנו פתרון זול ונוח יותר; אחסון אופטי תלת-מימדי, למשל, הוא קונספט שבנוי על עקרון הדיסק האופטי אבל במקום להסתפק במספר שכבות דו-מימדיות שואף להשתמש בלייזר כדי לכתוב ולקרוא מידע מכל נפח רכיב הזכרון. אם הוא יצליח להפוך למוצר שימושי אז יום אחד, אולי כבר תוך עשור או שניים, נוכל להחזיק ביד "קוביית זכרון" בודדה שתכיל בתוכה את כל או רוב התוכן של ספריית הקונגרס (מספר פטה-בייטים). אם לא, יש מספיק טכנולוגיות צעירות אחרות שמבטיחות, עם התבגרותן, לדחוס יותר ויותר מידע בפחות ופחות מקום, לפחות כל עוד לא התקרבנו - ואנחנו לא קרובים - לקצה התיאורטי של היכולת לקדד מידע בעזרת חלקיקים יותר ויותר קטנים של העולם הפיזי.
מ-1990 ל-2015: המידע מאיץ פי אלף
מרשימה ככל שתהיה ספריית הקונגרס, כיום היא מתגמדת מול כמויות המידע שנוצרות ונשמרות יומית על ידי המין האנושי - כאשר גם היצירה וגם השמירה של המידע חייבות את חלקן הגדול לקיומו של האינטרנט. לטוב ולרע, האינטרנט השלים את תהליך הפיכתן של הספריות לציבוריות בכך שהפך לא רק את הקריאה אלא גם את הכתיבה והשמירה לפעילות שכולם עוסקים בה ואינה שמורה למתי מעט בעלי זכויות.
עוד לפני עידן האינטרנט, בתחילת שנות התשעים, האנושות יצרה לא מעט מידע - כמיליון ספרים חדשים בשנה; חמשת אלפים סרטים באורך מלא; מיליארדי תצלומים; עשרות אלפי עיתונים ומגזינים; עשרות אלפי שעות של מוזיקה חדשה; וזה עוד לפני שדיברנו על תוכניות טלוויזיה ורדיו, תוכנות, תעשיית הבירוקרטיה ועוד. כל המידע הזה, בהערכה גסה, מגיע למאות פטה-בייטים - מאה ספריות קונגרס, כמה אלפי דיסקים קשיחים מודרניים. אלא שהרבה מהמידע הזה, רובו, לא נשמר בפורמט דיגיטלי, בוודאי לא זמין לקריאה ושכפול כמו אוקיינוס הזכרון הקולקטיבי שיצר האינטרנט. מאות הפטה-בייטים האלה, מה שלא הועבר מאז אונליין, מפוזרים בעולם בנגטיבים ותצלומים, קלטות ודפים. חצי מהם בוודאי כבר לא קיים. והרבה ממה שנותר בדרך להיעלם כתוצאה מבלאי.
וכיום? פייסבוק לבדה מגדילה את הרשת בבין 200 ל-300 פטה-בייטים לשנה. ליו-טיוב מוזנות בין 60 ל-100 שעות של וידאו כל דקה, שזה לשנה בסביבות 300 עד 400 פטה-בייטים של מידע. כשני מיליארד צילומים חדשים מועלים לרשת ביום; איכות התמונה משתנה, אבל ניתן להעריך שזה יוצא, לשנה שלמה, קרוב ל-1000 פטה-בייטים, או אקסה-בייט. גם עם כל המידע שנמחק בגלל שאף אחד לא זקוק לו יותר, כולל יוצריו, כמות המידע שנשמרת באינטרנט גדלה במאות אלפי פטה-בייטים בשנה - קצב יצירת מידע גדול פי 1000 מזה שלפני 25 שנה, מאות ספריות קונגרס חדשות כל יום. תהליך גדילת קצב יצור ושימור המידע ממשיך להאיץ, ואם לא ניתקל במכשולים טכנולוגיים בלתי צפויים או בקטסטרופה חברתית, יוכל להמשיך ולהאיץ עוד זמן רב.
לזכור ולא לשכוח
לסופר-פילוסוף הפולני סטניסלב לם יש סיפור משנות השישים, שמופיע באסופת סיפורי המדע הבדיוני "הקיבריאדה". בסיפור נחטפים שני ממציאים, גיבורי רבים מסיפורי האוסף, על ידי פיראט חלל רעב למידע. מה זה רעב, אובסיסיבי: הוא תופס נוסעים תמימים ומחזיק אותם בצינוק שנים, עד שהוא מוציא מהם כל פריט של מידע שאצור במוחותיהם. כדי להימלט מגורל אכזר שכזה מציעים הממציאים לבנות עבורו מכונה משוכללת יוצרת מידע, מין גרסת על של הקופים המתקתקים על מכונות כתיבה שבזמן אינסופי יצליחו לכתוב מחזה של שייקספיר. ההבדל הוא שהמכונה הזאת יודעת להבחין בין ג'יבריש למידע קריא, ואפילו בין אמת לשקר - כך שמרגע הפעלתה מובטח לו לפיראט זרם בלתי פוסק של עובדות חדשות על היקום.
שמח וטוב לב משחרר החוטף את הממציאים, שממהרים לדרכם. רק מספר דקות לאחר מכן, בעודו הולך ונקבר תחת ערימה מתנפחת של עובדות אקראיות, כמו מה אכלה פלונית אלמונית לארוחת בוקר על כוכב X בגלקסיה Y לפני שבוע, מבין הפיראט שהתאווה שלו למידע עיוורה אותו למספר שיקולים חשובים עבור ישות מוגבלת בזמן ובחלל, שיקולים כמו הקשר ורלבנטיות. מאוחר מדי: הוא כבר לעולם לא יחפור דרך החוצה מתילי התילים של מידע-הזבל שמכסה אותו.
התפוצצות המידע באינטרנט מזכירה בצדדים מסוימים שלה את המכונה שקברה את פיראט החלל. למזלנו, המידע הזה לא נכפה עלינו כפי שקורה בסיפור, גם אם לפעמים אנחנו יכולים להרגיש קבורים, נפשית אם לא פיזית, תחת הרריו. בתוך אוקיינוס המידע הזה נחלצות לעזרנו מכונות אחרות, מנועי חיפוש ואלגוריתמים שתפקידם להתאים לנו תוכן רלבנטי ואיכותי - או לפחות פופולרי ונוח לעיכול. עם הזמן, יותר ויותר מהמידע שיצרה ויוצרת האנושות כלל לא ישזף בעיני אדם: מחשבים יעבירו אותו מכאן לשם ובחזרה, אלגוריתמים יקראו וידרגו את חשיבותו בשבריר שניה לפני שהוא יחזור וישקע בתהום הנשיה - אבל לא בשכחה מוחלטת. היכולת להישכח באופן אבסולוטי תהפוך לתאונה נדירה.
