"אין הרפתקנות בספרות הישראלית"
הרצון ליצור משהו חדש ושונה בנוף הספרות הישראלית, הוביל את יהונתן דיין ורון דהן, להוציא לאור את "ניסיון" - אסופת סיפורים קצרים של כותבים לא מוכרים. "רצינו לתת מקום למי שלא מוצאים את מקומם במרחב הספרותי המקובע". וגם: מה יוליד המעבר למדיה הדיגיטלית?
אם תשאלו את המתרגם והעורך יהונתן דיין מה חסר בספרות הישראלית, הוא יענה מיד: "הרפתקנות". ודיין יודע דבר או שניים על הרפתקנות - הוא אחראי, בין השאר, על תרגום יצירתו המונומנטאלית של הרמן מלוויל, "מארדי והמסע לשם", שראתה אור בזכות מימון המונים, ועל תרגום הספר המצליח "פרנסוס על גלגלים" מאת כריסטופר מורלי - הסנונית הראשונה של מיזם הרפתקני בפני עצמו, בהוצאת "זיקית".
כעת רואה אור אסופת סיפורים קצרים שערך יחד עם רון דהן, משורר, סופר, עורך ומו"ל "אינדיבוק", שגם הוא בעל נטייה עזה להרפתקנות. ייתכן והיה זה הדחף ההרפתקני לאגד סיפורים קצרים באסופה ששמה: "ניסיון" (הוצאת אינדיבוק, בפורמט דיגיטלי בלבד). אך זוהי לא רק כותרת, אלא הצהרת כוונות של ממש.
באסופה שנים-עשר סיפורים, חלקם קצרים מאוד, של כותבים לא מוכרים, אשר הקריאה בהם, כך על פי ההקדמה, "כמותה כמסע חוצה יערות, מדבריות וימים... אך כל אחת מהן מחזקת ומאשרת את העניין בסיפור הקצר ואת האהבה לו, ומזמינה את הקוראים להתנסות מרתקת".
אז במה בעצם מדובר? מהי אותה התנסות שהסיפורים מאפשרים, והאם הסיפור הקצר עדיין חי ובועט?
"מה שביקשנו לעשות באסופה הזאת הוא לתת מקום", מסביר דיין. "ליצור חלל פנוי שבו כותבות וכותבים ויצירות שלא מוצאים את מקומם במרחב הספרותי שלנו יוכלו להשמיע את קולם. זה לדעתי הייחוד של האסופה. וזאת הסיבה שקראנו לה 'ניסיון'.
"הוצאות ספרים, כמו כל מקום עבודה, מחפשות אצל סופרים ניסיון מוכח, לשם מכירות. הסיפור הקצר ובמיוחד ספרות ניסיונית, גם הם נדחים על ידן, מחשש שלא ימכרו (אני מדבר באופן גורף ועושה עוול להרבה אנשים טובים, מחילה). וגם לנו לא ברור לחלוטין מה אנחנו עושים ולקראת מה אנחנו הולכים.
"זאת גם התנסות שלנו. אבל מה שמניע אותנו הוא הרצון לראות בטקסטים שאספנו ספרות ראויה לפרסום ולדיון, לצרף אותם אל מאגר הספרות העברית הקיים, ולאפשר להם לדבר אתו ואולי גם לומר משהו עליו".
סיפורים מחפשים במה
שנים-עשר הכותבים שסיפוריהם מופיעים באסופה הם: נתי שכן טוב, מיכל קריסטל, רועי פודים, חני כבדיאל, סיוון שדמון, יעל ברון, חיים וואשאדי, שושי שמיר, ארקדי, עינת שחק, אלעד שי וטלי עוקבי. הטקסטים שכתבו משונים, חידתיים, תמציתיים אך מותירים מרחב רב לפרשנות, בוסריים לעתים, מחרידים ואבסורדיים. זהו מגוון מבורך של ניסיונות בפרוזה, שחושף מהלכים ספרותיים מעניינים למדי.
הסיפורים לא נכתבו במיוחד עבור האסופה. דיין מציין שהמחברות והמחברים אולי עיבדו וליטשו אותם, ועבדו עם העורכים, אבל הסיפורים, רובם ככולם כבר היו קיימים. מה שהיה חסר - עד שהגיעו דיין ודהן - הוא במה לפרסם אותם.
"לגבי הבחירה בספרים לא היתה לנו תמה מארגנת", מבאר דיין, "למרות שקריאה בסיפורים באסופה מגלה ביניהם כל מיני זיקות מסקרנות. בעקרון מדובר בכותבות וכותבים שפגשנו במקומות שונים לאורך השנים והתוודענו ליצירותיהם או ליכולת הכתיבה שלהם. יש הרבה אנשים כותבים, בתוכם יש לא מעט מוכשרים ומעניינים, שיש להם יצירות מפתיעות, או התנסויות ספרותיות מרשימות, שנחתמו למעצבה באיזו תיקיה במחשב ונשכחו. את היצירות האלה חיפשנו. יצירות שמחפשות קוראים".
האם הפורמט הדיגיטלי יכול באמת להשפיע על הז'אנר - מבחינת חשיפה וגם מבחינת החדשנות בכתיבה?
"יש איזו הלימה בין הפורמט לז'אנר. יש באסופה סיפור יפה של חיים וואשאדי שנקרא 'בצהרי היום', שעוסק בקריאה תוך כדי נסיעה, ובקשר שבין סיפור לתנועה. אפשר לראות בו מראה לחוויית הקריאה שמציעים הסיפור הקצר והספר הדיגיטלי. האם הפורמט הזה יכול להשפיע על הז'אנר מבחינת חשיפה וסגנון ספרותי? כמובן שהוא יכול. זה פורמט נייד. הוא זמין בהרבה, נגיש ומיידי. הוא פתוח לכולם. כרגע הוא מגרש משחקים מלא במתקנים, אבל יחסית מעט ילדים משחקים בו. אבל השער פתוח. האפשרות המשחקית קיימת ומזמינה".
הרשת החברתית כקהילה ספרותית
דיין מאמין שדווקא ההתהוות של הקהל בזמן אמת סביב ספרות דיגיטלית, גם אם כעת הוא עדיין קטן יחסית, טומנת בחובה אפשרויות רבות. יתרה מכך, הוא סבור כי בשל הדומיננטיות של הרשתות החברתיות והרצון של כותבים וקוראים בספרות שאינה מיינסטרימית, יש אפשרות ליצור קהילות ספרותיות.
"תסתכל על מה ש'זיקית' הצליחו ליצור מתוך מחשבה כזאת", הוא מוסיף, "להתרחק מהרשתות הגדולות ומהטון שהן מכתיבות ולבנות קהילת קוראים וקטלוג יצירות שמקיימים שיח אלטרנטיבי, חי וערני. לא מעט מזה התאפשר בזכות הרשת החברתית, אנשים פרטיים, לאו דווקא מבקרי ספרות מקצועיים, שקראו והמליצו עליהם בבלוגים או אתרים שונים. האינטרנט בנוי כולו על לינקים. קשרים, זיקות. ככה נוצרת קהילה. האינטרנט מאפשר לכל קול ליצור הדים. לזכות למענה".
אז האינטרנט שינה את חוקי המשחק.
"האינטרנט שינה הכול. היום גם מהפכות חברתיות ומדיניות מתחילות בפייסבוק. העיתונות המודפסת נעלמת, יש אתרי חדשות אלטרנטיביים, שוק התקליטים והמוזיקה התגלגל להורדות והיום הוא כבר חי בסטרימינג, גוגל הוא מקור הידע העיקרי, סרטים נצפים ביו-טיוב, הדואר הפך למיילים;
"הנה, כל המלים האלה - השפה שלנו היא כבר אינטרנטית. אנחנו חיים ברשת. זאת לא מטאפורה. המהלך של הספרות לשם הוא טבעי מבחינה תרבותית וטכנולוגית. היכולת של בלוגרים וכותבי רשת ליצור לעצמם קהילת קוראים, שיכולים להגיב, לדון, ליצור שיח, הוא מה שרון דהן ואני כיוונו אליו - פתיחה של שדה השיח של הספרות העברית אל המרחב הדיגיטלי. קיים פה מרחב שמזמין ומאפשר אין ספור קולות. לא מדברים בו מספיק".
מדוע הסיפור הקצר נדחק בישראל לשוליים? הוא עדיין שם?
"זה חלק מהסיפור הגדול והמוכר על מצב הספרות בארץ שייצר הדואופול צומת ספרים/ סטימצקי עם זיקתו להוצאות הגדולות והשפעתו הבעייתית על התוצר הספרותי המקומי. הכול ידוע לכול, אין טעם לחזור על זה. זאת אופנה שיווקית.
"השוק, למעשה, מייצר את סגנון הכותבים, שכמו סטודנטים ברימון שמאזינים לגלגלצ ומכוונים להשתלב במצעדי הפזמונים, התיישרו מול סגנון הרומן האוורירי שנעשה כאן פופולרי בעשור האחרון. בשנות התשעים, עם ההצלחה של אתגר קרת, הוצאות חיפשו דווקא סיפורים קצרים ורזים. אבל כעבור תקופה מישהו, איפשהו ומתישהו הגיע למסקנה שהסיפור הקצר לא מוכר; שאנשים מעדיפים רומנים, מעדיפים את הספרות שלהם
בנתח אחד גדול ולא בתפזורת. זאת חשיבה כלכלית לחלוטין".
ובכל זאת - אנשים ממשיכים לכתוב סיפורים קצרים.
"הסיפור הקצר הוא לא אפי. הוא לא הולך בגדולות. מפאת קוצרו הוא מתבונן ברגעים קטנים, פוער חרכי הצצה צרים אל החיים, מקשיב לקולות דקים ומזקק את התמצית שבדמויות ומצבים. אז אולי הוא נראה אנכרוניסטי לאחראי מכירות כלשהו, או דל ביחס לגרנדיוזיות של הרומן, אבל הוא מעולם לא היה כזה מבחינה אמנותית".
אין ספק שמה שמעניין את דיין ודהן ביוזמה ועריכה של האסופה "ניסיון" הוא לא הפן הכלכלי, אלא הפן האמנותי, ואת זה הם מצליחים לספק. הם פצחו בהרפתקה, מעניין לראות לאן היא תוביל אותם, ואותנו.
