קיר מטפטף ועובש, שיש שבור. זה המטבח שלי
ויויאן בת ה-61 מעדיפה לעתים לישון ברחוב, בביתו של עזרא מתפוצצות נורות בשל חיווי לקוי ואצל רחל אין אפילו דלת בשירותים. ארבע משפחות מספרות על ההזנחה בבתיהן: "לא צריך משהו מפואר, רק קורת גג"
גרים בחורבות. ישראל, 2015. "אני לא רוצה וילה, לא ארמון, רק מקום נקי", מתעקש עזרא עבאד (57), שמתגורר כמעט כל חייו בדיור הציבורי בקריית משה ברחובות. הדרישות שלו נמוכות, אבל אפילו בהן דירתו עומדת בקושי. "יש רטיבות, הקירות מתקלפים, במטבח הכול מטפטף".
"חבל על הזמן, לגור בדירה כזו - זו חורבה", הוא ממשיך, "כמו אורווה. שירתתי בצבא, עשיתי מילואים, ותראו איך אני חי. יש לי נכות 70% אבל אף אחד לא מסתכל עליי. לא משפצים לי את הדירה. בעמידר באו, ראו, צילמו, הלכו ולא שיפצו. שום דבר לא זז. החשמל פה על הפנים. אני אוכל צהריים ופתאום נורה מתפוצצת לי מול הפנים".
למרות הכול, המשפחה מתגוררת בבית כבר כעשר שנים. "התריסים גמורים, ובחורף קר לנו. למרבה הצער גם השיש במטבח שבור. יש לי הרבה עובש, הכול ריקבון שם. כל פעם אומרים לי בעמידר שיחפשו לי דירה, ימצאו לי אחת אחרת. אבל אנחנו נשארנו בדירה הזו, שבע נפשות".
גם רחל מדר (60) מתגוררת בדיור הציבורי בשכונת התקווה בתל אביב משנות ה-90. בדירת שלושה חדרים קטנה ברחוב זרח היא גרה עם אחת מבנותיה ושני נכדיה. "הדירה במצב מחפיר", סיפרה בת אחרת, מי-טל. "הבית במצב גרוע, המדרגות בכניסה לבית רעועות ואפשר ליפול בהן. יש פה מלא בלגן. הדלתות דפוקות, אין משקופים. אין דלת לשירותים. צריך להגיע לכאן כדי לראות באמת עד כמה המצב גרוע".
"הבית קטסטרופה, לא ראוי למגורי אדם"
לדבריה, "פעם אחת עשו לה תיקון לרטיבות אבל זה הכול. משנת 91' ועד היום לא החליפו דלתות, ארונות מטבח או משקופים. המטבח שחור, ישן. הארונות שבורים. והכול מסריח וסדוק. יש בבית שיטפונות, אז הרצפה שחורה". רחל עצמה מסבירה: "אין לי ברירה אז אני חיה פה. לאן אני אלך? זה הבית היחיד שיש לי, זה מה שיש. הכול פה מתפורר. כל פעם משהו אחר הולך".
ויוויאן אבוחצירה בת ה-61, שגרה במגדל העמק, מודה שבשל מצבו הקשה של ביתה, לעתים היא אפילו מעדיפה לישון ברחוב. "השכן עשה שיפוץ וכל הקיר נהרס אז הבית קטסטרופה - לא ראוי למגורי אדם. כאילו אני גרה בחדר קירור. הקירות שבורים ומתקלפים, אין איטום ויש נזילות. נכנס קור, אז לפעמים אני ישנה ברחוב - שם נעים יותר - וחוזרת הביתה בשעות הבוקר המוקדמות מרוב בושה".
את הדירה שבה היא מתגוררת ירשה ויוויאן מאביה. כיום היא מתקיימת מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי. "שום דבר לא עובד כאן, לא
חשמל ולא מים, ואני עושה כביסה ביד כי המכשירים החשמליים מתקלקלים בגלל הרטיבות. אני חיה כמו במאה ה-19".
היא מדגישה כי "אני לא מסכנה, אבל הרשויות שאפשרו לשכן כאן פשוט לא רוצות לעזור". החלום שלה, לדבריה, הוא לגור בבית נורמלי: "הייתי רוצה רק קורת גג שאוכל לישון תחתיה. לא משהו מפואר, רק משהו פשוט שלא נכנס אליו קור ושהמים זורמים בברז".
מחברת עמידר נמסר כי "בימים אלה, כפועל יוצא של החלטת הדירקטוריון הנכנס של עמידר, החלה החברה בפרויקט שיפוץ חסר תקדים בעלות של כ-80 מיליון שקל שבאמצעותם ישופצו יותר מ-20 אלף דירות עמידר. אנו תקווה כי בקרוב ייהנו דיירי עמידר מדירות משופצות, ללא ליקויים".
לפנייה לכתב/ת 
