זמנם של הספרים האחרים: קריאה על הסכין

החוק הלא כתוב של הספרות הישראלית, חוק הספר האמיתי, זה שלא מדברים עליו, הוא שלטון היחיד של הרומן במדף הספרים הישראלי. הסיבה העיקרית לכוח הגדול של הרומן לא קשורה בהכרח לספרות. היא קשורה לכלכלה העדינה של הפנאי: הרומן הוא הז'אנר הספרותי היחידי שבאמת מאפשר לנוח. והוא גם מאפשר להישאר בשגרה. להישאר בתוך סיפור כזה או אחר, שמחולק לפרקים שווים פחות או יותר, ושמספר לנו בערך על עצמנו, ושכל זה אמור להסתיים בתוך מאתיים עד מאתיים וחמישים עמודים. ובינתיים, מי שרוצה לנוח יכול לעשות את זה תוך כדי קריאה. זה נעים.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

זאת משום שמי שקורא ספרות, זה קורה לו, בדרך-כלל, בסוף יום עבודה או ממש לפני השינה. זאת עובדה. יודע את זה כל מי שמחזיק בין הידיים שלו ספר, והספר נשמט לו מהידיים, והוא מניח את משקפי הקריאה על אותו עמוד פתוח, ומחכה למחר או לסוף השבוע.

יודע את זה כל מי שעובד בלי הפסקה, כל מי שהוא כבר אחרי די הרבה שנים של עבודה, כל מי שמעסיקים אותו בפרטים קטנים וגדולים, שמחייבים אותו להחליט בעד או נגד, שמסיחים את דעתו עם פוסטים ולייקים ומיילים וואטס-אפים בלי סוף.

בסופו של דבר, כל הקירות האלקטרוניים העמוסים האלה, כל התקשורת היעילה הזו עושה בעיקר דבר אחד: היא מחברת את כל העייפים יחד. ואנחנו דבקים אחד בשני. כמו מחנה סהרורי שמתרוצץ מתוך שינה.

מהבחינה הזאת לפחות, הפופולריות הגדולה של הרומן משקפת את מה שקורה לנו, לכל אחד מאיתנו: את העייפות הגדולה שלנו, של התקופה כולה. זה עידן העייפים. אין לי שום ספק בזה. אני רואה את זה בעיניים של האנשים. זה לא רק ייאוש, זאת עייפות אמיתית של חוסר שעות שינה ושל טרדות קטנות.

בארץ כמו זו שאנחנו חיים בה, במציאות פוליטית וחברתית סבוכה מאין כמוה, לא פלא שאנחנו צריכים לנוח. ויש לנו זמן מוגבל. לכן הססנות היא עניין טרגי, ולכן חובה עלינו לדבר פשוט, ברור ומובן. הביקוש הגדול לרומן משקף את כלכלת הזמן הזאת. כי הדבר הנורא ביותר שאפשר להגיד היום על ספר זה שהעלילה שלו נפתלת, שהלשון שלו מאתגרת, שלא ברור מה קורה שם בסוף, ומה כל זה רוצה להגיד.

אבל האמת היא שבאופן מוזר למדי דווקא נדפסים בישראל די הרבה ספרים כאלה, שיוצאים מחוקי הז'אנר: סיפורים קצרים, נובלות, מסות. האמת היא שיש כאן עושר ספרותי בלתי נדלה של ספרים מקוללים כאלה: נפתלים, מסובכים, ונפלאים בדרכם. ספרים שאולי אפשר לחיות בלעדיהם, אבל אפשר גם להוקיר אותם חיים שלמים. ומי שקורא בהם יודע.

הנה רשימה של חמישה ספרים כאלה. רק את חלקם קראתי במלואם. את רובם קראתי קצת. לא צריך לקרוא הכל. לפעמים, בתנאים הקיימים, מספיקה לך שורה אחת.

"אהבת נפש", וידוי מכמיר לב

אהבת נפש, מאת יהושע בר-יוסף

הספר הזה ראה אור בשנה שבה נולדתי. קראתי אותו לראשונה לפני חמש או שש שנים. נפעמתי. הייתי כבר מספיק גדולה בשבילו, וכבר הבנתי.

זה סיפור באורך תשעים וארבעה עמודים. וידוי קטן, חסכני, ומכמיר לב. לכאורה בר-יוסף כותב את 'אהבת נפש' על הומוסקסואל חרדי במאה שערים, אבל בעצם, העניין הגדול יותר של היצירה הזו הוא סיפור על דחייה, על גועל, על מיאוס בחיי הנישואים. זה סיפור על חובת המין, וחובת הפרנסה, וההולדה, ודירה משותפת, ושבתות וחגים. כלומר כל מה שיקרה, שמוכרח לקרות, אחרי ליל הכלולות.

הספרות העברית מנסה לספר את הסיפור הזה כבר למעלה ממאה וחמישים שנה, מאז הוידויים המודרניים הראשונים שנכתבו בעברית. אני חושבת על 'חטאות נעורים', האוטוביוגרפיה של משה ליב לילנבלום, ועל 'אביעזר', האוטוביוגרפיה של המשכיל מרדכי אהרון גינצבורג. והנה בא יהושע בר-יוסף, וכתב את זה שוב, מהתחלה, על פי דרכו -

"התפשטתי לאיטי ולא הפניתי מבט כלשהו לעבר מיטתה. לאחר שנשארתי עומד בגופיה ובתחתונים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ידעתי שעלי לעבור למיטה לקיים את המצווה. אך רגלי כמו נשתתקו ונסמרו לרצפה. שוב הוציאה אותי רייזל מן המבוכה. הפעם הצטחקה בקול ואמרה:

בוא אשר'קה - בפעם הראשונה קראה לי בשמי המלא - אני מחכה לך... בוא! אל תתבייש! זה מצווה...

הלכתי למיטתה. היא הרימה את השמיכה כדי לפנות לי מקום על ידה. כתונת הלילה שלה היתה מופשלת כלפי מעלה, ובאור הדמדומים ראיתי בטן ארוכה ושני גלילי שוק. מניה וביה הגעתי לקישוי אבר. משנשכבתי על ידה החזיקה בי היטב וחיפשה את פי לנשיקה. היא נשקה לחוטמי ולזקני.

מניה וביה עליתי עליה. היא פשקה רגליה. משחדרתי לאט לאט לתוכה פרצה בזעקה קלה. קרעתי את בתוליה בדחיפה הראשונה. מיד לאחר מכן החלה לטלטל את בטנה מעלה מטה ולצדדים והפְנים שלה, שהיה יבש, החל מתרטב והולך. מיד התחלתי אני מכניס ומוציא, והיא נאחז בי בחוזקה, ממש חשתי בצפורניה בגבי, והחלה גונחת ולוחשת:

-עוד! עוד! חזק יותר! חזק, חזק...

ואני דחקתי ודחקתי בכל עוצמת התנועה של גופי. והיא נחבטה בתוך תוכה ונשארה שוכבת ללא תנועה. הייתי צריך להמשיך בשלי שעה קלה עד שנתעוררה מחדש והחלה שוב לטלטל בטנה לכאן ולכאן עד שגנחה מחדש בהנאה יתירה, והרפתה ממני" (עמ' 40-41).

"חדר", סיפור אמיץ

חדר, מאת יובל שמעוני

תאונה בבסיס של חיל האוויר בדרום הארץ. יחידת הסרטה מצומצמת מצלמת סרט הסברה. יחידת מצ"ח חוקרת. אלה כל פרטי העלילה שזכורים לי, במעורפל, מהנובלה הראשונה מבין שלוש הנובלות הכלולות בספר חדר מאת יובל שמעוני.

מה שדווקא זכור לי בפרטי פרטים מתוך הקריאה בספר הזה, הוא הניסיון של שמעוני לתאר את מה שהעין רואה. יש כמה מתבוננים קשובים בספרות העברית, שאפשר ממש לחוש במאמץ שלהם לראות. צריך הרבה אומץ כדי להתבונן במציאות הישראלית. הדברים הקשים, כדרכם של דברים קשים, נסתרים מעין, נוח שיהיו נסתרים ולא ייראו.

יובל שמעוני, שבא אחרי גנסין, ואחרי יזהר, ואחרי קנז, הוא מתבונן קשוב מאוד -

"בין המשקופים לא נראו עוד לא האקליפטוסים, לא הריקשה ולא עגלת האשפה, שאולי הוסיפה לתמר מתוכה עשן חנוק. מבעד לניילון, בין הפסים הירוקים שעל הזגוגית, הסתמנה במטושטש בבואת החדר: המיטה המוצעת עם בגדיה ובובותיה, הכרזות שעל הקירות, חצובות הפנסים הקטנים חצובת הפנס הגדול, שתי חצובות המצלמות, ושמונה הדמויות הגודשות עוד יותר את החלל שהוצר.

(כמו ביציאה מאולם קולנוע קטן באמצע הסרטון החובבני שהוקרן בו); (כמו בתוך כילה); (כמו בשירותים ציבוריים מבהיקים שאחד שוטף בהם את בתי-שחיו בכיור); (כמו בתא טלפון ששפורפרתו פולטת את כל המולת המעונות); (כמו במרתף שיושבים בעומקו ברכיים מול ברכיים מתחת לכל סוליות העוברים והשבים); (כמו באולם-חתונות שמועטים מוזמניו אבל כולו מלא בטרטורי אופנועים); (כמו בשירותים של פאב); (כמו במגרש ריק ששלושה גורי חתולים רזים גודשים אותו)" (עמ' 261).

"עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", אוטוביוגרפיה בדויה

עלייתו השמיימה של העורך הספרותי, מאת בני ציפר

"בשעות העבודה קרא ציפר כתבי יד של סופרים ומשוררים שהגיעו אליו בדואר. ברוב המקרים, ככל שהיו מכתבי הפנייה של הכותבים נרגשים יותר או אף שנונים לעתים, היתה היצירה הלוטה למכתב הנלווה בינונית ומטה. ציפר הצמיד אז טופס סטנדרטי אל דפי השיר או הסיפור וחתם בתחתיתו והטיל למגש המיועד למזכירתו הוותיקה גרטה, שעבדה במשרה חלקית ופעמיים בשבוע היתה מרוקנת את המגש ושולחת את כתבי היד בחזרה" (עמ' 9).

אוטוביוגרפיה בדויה. זה התיאור המדוייק ביותר שיש לי לספר הנדיר הזה. נדיר בעיקר כי הוא, סוף-סוף, פשוט מלא הומור בריא מאוד (אני מקבלת אם יעירו לי שיש אנשים שנעשים חולים מהומור בריא כזה).

"על הפרישות: ארבע מסות", כנות נדירה

על הפרישות: ארבע מסות, מאת מיכל בן-נפתלי

יש קורפוס קטן יחסית של כתיבה מסאית ישראלית, קטן אבל יקר ללב. אני חושבת על ז'קלין כהנוב, על יורם ברונובסקי. המסה שונה מהרומן כי היא רגע של כנות נדירה, שבה אף אחד לא מעמיד פנים. אף אחד לא מנהל את הסיפור ואף אחד לא אחראי לו. המסה היא שותפות אמיתית בין כותב וקורא, משום שהיא המקום שבו הכותב יכול לבוא ולומר לקורא שלו: תראה, אני מהסס אם לכתוב את זה כך, או אם אפשר כאן לכתוב משהו בכלל.

קובץ המסות של מיכל בן-נפתלי על הפרישות, שראה אור לפני שנים ספורות, מציג כתיבה מסאית מזהירה. הנה הדמות הראשונה, שעמה נפתחת המסה המרכזית של הספר, שכותרתה גם כן 'על הפרישות' -

"יש לה כמו עיני תכלת, עיני מים, מבט ספק מתרפס ספק מחוק. היא יושבת בשולי שולחן החג, בשולי המברכים, בשולי הברכות, מתכנסת בין קירות רפויים של מחסור שבו ננעלה משכבר, כוך מזוקק שהוא כבודה העצמי, שיכול היה להיות המרכז שלה לו היה לה מרכז. דודה אידה, או דודה מניה, או דודה גיטל. מילת הסף הזאת של מי שאינה אשת הדוד ואינה אם ואינה סתם חברה. הדודה שמחוץ למשפחה, הדודה שמחוץ לשושלת, הדודה שלא עשתה לה חיים" (עמ' 10).

"ברנהרט", לוותר על החלומות

ברנהרט, מאת יואל הופמן

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל כל מה שיואל הופמן רוצה להגיד אני מוצאת במשפט הזה, מתוך ברנהרט: "'לפעמים, אדון שטיין', אומרת הגברת נויווירט, 'צריך אדם לוותר על חלומות ולהסתפק במה שהחיים מציעים לו'" (עמ' 75).

אולי זו הפנייה המיושנת, בשם המשפחה ובגוף שלישי. אולי אלו שמות המשפחה עצמם, שמות זרים, ועם זאת משוקעים

 מאוד במקום ובלשון, מין עברית לועזית ידועה. זו פנייה שנועדה, למעשה, לציין הרחקה. ליצור מרחב לא אינטימי ולא אישי של דיבור.

גם הקביעה שצריך לוותר על חלומות ולהסתפק בחיים, היא לא אישית בעליל. ובכל זאת, אצל הופמן, בטקסט הקצר שלו, במסגרות הלבנות הרחבות של העמודים בספרים שלו, יש כנות בלתי רגילה. הדברים מקבלים משמעות, כשהם נגזרים מהרצף היומיומי של שגרת הדיבור, ונכנסים לדפוס. השירה כולה מצויה ברגע הזה, של הפרישה של הלשון מהעולם, וגם השיטה של הופמן: ספרות לבנה. ספרות שהטקסט שלה שולח אותך בכל פעם מחדש אל הנייר שעליו הוא נדפס -

"הגברת נויווירט נתאלמנה עוד בווינה אבל ברנהרט רואה, בעיני רוחו, שקורט נויווירט יושב מאחורי מכתבה ואלווירה נויווירט מנערת את ספריו, אחד לאחד, ומפריחה מתוכם אבק" (עמ' 75).

ספרה של לילך נתנאל, "מולדת ישנה", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר"