"הקומה ה-7": המעלית נתקעה באמצע
בארגנטינה זה אולי דבר שבשיגרה לחטוף אנשים בבניין מגורים, ופוטנציאל המתח יכול היה לעבוד גם פה, אך "הקומה ה-7" מחמיץ אותו. אחרי פתיחה מבטיחה, העניין בתעלומה האפלה הולך ומתמסמס בדרך לסוף צפוי מראש
במרכזו של הסרט "הקומה השביעית", הפקה ארגנטינאית-ספרדית, עומד רעיון מצמרר. אב אוסף את ילדיו מפרודתו כד להסיעם לבית הספר, אך כשהמעלית בה ירד מגיעה אל הקרקע, ילדיו - אשר ירדו במדרגות - נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
עלילות שמשחקות על החרדה של הצופים, וביחוד ההורים שבהם, המזדהים עם הפחד המשתק אל מול פגיעה בילדים אינן דבר חדש. בדרך כלל, מוטיבים כאלה מופיעים או בסרטי אימה בהם האיום מתגלם בשדים וישויות מן האופל, או במותחנים בהם פושעים או פסיכופתים למניהם חודרים אל חייה של משפחה. ההבדל במקרים מהסוג שלפנינו הוא האופן הפתאומי והלא צפוי בו נעלמו הילדים, בפעולה כל כך יומיומית שחווה כמעט כל הורה, במרחב הבטוח של בניין המגורים באור יום וללא כל אויב מוחשי.
הסרט זכה להצלחה גדולה בארגנטינה, הרבה בזכות כוכב הסרט ריקרדו דארין, מעין משה איבגי של ארגנטינה. השחקן הוותיק והמוערך, המגלם את האב סבסטיאן, שיחק בסרטים רבים שהפכו לשוברי קופות - ביניהם גם "הסוד שבעיניים" זוכה האוסקר. את אשתו דליה מגלמת השחקנית הספרדיה בלן רואדה ("הים שבפנים").
אם הסיטואציה היומיומית של ההיעלמות מגבירה את יכולת ההזדהות ואת רמת החרדה אצל צופה מערבי ממוצע, עבור הקהל בארגנטינה, מדינה בה חטיפות למטרת כופר הן עניין נפוץ (מקרה שעלה לכותרות השנה הוא חטיפת אביו של חלוץ יובנטוס קרלוס טבס) מדובר כבר בתרחיש הרבה פחות תיאורטי.
הבמאי פאצ'י אמזקואה ("25 קאראט"), שהיה שותף גם לכתיבת התסריט, מיטיב להעביר בתחילת הסרט את תחושת חוסר האונים של האב ואת הנסיבות האבסורדיות של ההיעלמות בסיקוונס ארוך וקלסטרופובי בו סבסטיאן עולה ויורד שוב ושוב במדרגות ובמעלית. בניין המגורים, המקום הבטוח והמוכר, הופך לפתע לזירה בה כל דלת ודלת עלולה להסתיר סוד נורא. דארין מגלם אמנם דמות מעצבנת וזחוחה, אך מעביר היטב וללא מחוות מוגזמות את ההכרה שהולכת וחודרת אל האב כי הנורא ביותר אכן קרה.
חבל שלאחר נקודת פתיחה מעניינת זו, הסרט הולך ומתדרדר לכדי מותחן בינוני וצפוי. האשמות מצעד החשודים המידיים המתבדות בזו אחר זו, ההתקרבות המחודשת של ההורים המודאגים, הסוללה המתרוקנת בטלפון שנגמרת בדיוק ברגע הלא נכון (מהלך עלילתי שמתברר כחסר משמעות כבר בסצנה שלאחר מכן) - כל אלה ממסמסים את המתח שנוצר בהתחלה.
בייחוד אמור הדבר לגבי שיחת הטלפון שמגיעה סוף סוף מהחוטפים - רגע שאמור להוות שיא דרמטי אך גורם דווקא לתחילתו של איבוד עניין מצד הצופים. לקראת סופו מתעורר הסרט אל טוויסט בעלילה,
אם כי צופים מיומנים של סרטים מסוג זה (או מי שצפה ב"נעלמת" של דייויד פינצ'ר) יכולים לנחש אותו עוד הרבה לפני.
בעוד ההתמקדות בדמותם של ההורים היא בחירה לגיטימית, אופן הצגתם השטחי של הילדים פוגמת באמינות הסרט. השניים מוצגים כאח ואחות חמודים וחיוביים, המקבלים כל דבר שקורה בשלווה תמימה וללא תהיות. כאילו מישהו התעצל להעניק לדמותן מעט נפח, שכן במילא רוב הסרט הם נעדרים.
למרות הפוטנציאל המצמרר בעלילה של "הקומה השביעית", בסופו של דבר מדובר בפספוס. הסרט נמנה על ז'אנר המותחן הפסיכולוגי, אך לא רק שהדמויות אינן מעניינות מספיק מהפן הפסיכולוגי, אלא שבשלב מסויים הוא אף מפסיק להיות מותח. עם זאת, סביר להניח שלא רחוק היום בו נוכל לראות גרסה הוליוודית דוברת אנגלית, כשכל שנותר הוא רק לנחש מי יחליף את דארין בתפקיד האב. ליאם ניסן, מישהו?
