לשבת על מטען נפץ: פרק מ"הגוף האנושי"

קבוצה של חיילים איטלקים צעירים נשלחת לראשונה למלחמה האמיתית, לאייש בסיס קדמי באפגניסטאן. סגן אֶגִ'יטוֹ, הרופא, שנקרע כל חייו בין הוריו לאחותו, מנסה למצוא דווקא שם את השקט. אטייֶרי יוכל לתפוס מרחק מאמו האלמנה, שמסרבת להכיר בכך שבנה כבר אינו ילד, וצֶ'דֶרנֶה יוכל אולי לפרוק את הזעם הילדותי שאצור בו. קַמפּוֹרֶזִי מתגעגע לאשתו ולבנו הקטן בעוד הנגד רֶנֶה מגלה שלעבודה הצדדית המכניסה שלו יכולות להיות תוצאות כבדות משקל. ועם כולם מתמודדת בקשיחות מופגנת ג'וליה זַמפּייֶרִי, החיילת היחידה במחלקה.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

מערכת הקשרים והכוחות המתוארת ב"הגוף האנושי", מקרבת ביניהם ומרחיקה אותם חליפות, מתערערת כשהם יוצאים למשימה שגורלה נחרץ מראש. כעת הם ייאלצו להתמודד גם עם מה שהותירו מאחוריהם לא פתור.

"הגוף האנושי", משימה שסופה ידוע מראש

לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!

שלוש הבטחות

בהתחלה היו השיחות. מחזור השיעורים המקדימים של הסרן מַסיֶירוֹ - שלושים ושש שעות פנים אל פנים שבמהלכן קיבלו החיילים תקציר של ההיסטוריה של המזרח התיכון ותדריכים טכניים לגבי הסיבוכים האסטרטגיים של הסכסוך. בשיעורים אלו דיברו גם - בלי מנוס מבדיחות ברורות מאליהן - על הברחות המריחואנה ממערב אפגניסטן, אבל במיוחד היו הסיפורים של עמיתים ליחידה שכבר שירתו שם, ועכשיו, בבוז מסוים, נידבו עצות לאלה שהתכוננו לנסיעה.

בראש מורכן מעל הבטן המכווצת שלא מזמן סיים לאמץ אותה בסדרה רביעית של כפיפות בטן, רב"ט אִייֶטרִי מאזין בעניין גובר והולך לשיחה בין שני חיילים ותיקים. הם מדברים על איזו שותפה לחדר בשם מַריקָה, בבסיס הֶראט. לבסוף הסקרנות גוברת עליו והוא מתערב: "באמת יש שם כל כך הרבה בחורות?"

החיילים מחליפים ביניהם מבטים מלאי רמיזות. הם עובדים עליו: "כמה שתרצה, אחי," אומר אחד מהם. "ואלה לא הבחורות שאנחנו רגילים אליהן כאן."

"הן רחוקות מהבית ומשתעממות כל כך שהן מוכנות לעשות הכול," אמר, "הכול, תאמין לי."

"בשום מחנה קיץ מחורבן לא מזיינים כמו כשנמצאים במשימה."

"וחוץ מזה יש אמריקאיות."

"אווו, האמריקאיות!"

ואז הם מתחילים לספר על המזכירה של הקולונל שהביאה שלושה מש"קים לאוהל וזרקה אותם עם שחר, המומים, לא אנשים משלנו, הלוואי, אנשים מיחידה אחרת, אבל בבסיס כולם ידעו. העיניים של אייטרי קופצות מהאחד לאחר, בשעה שהדם זורם לו מכפות הרגליים ועד הראש, משכר אותו. כשהוא יוצא ממכון הכושר לאוויר הקטיפתי של הערב הקיצי, ראשו דחוס בפנטזיות פרועות.

ייתכן מאוד שהוא עצמו אחראי להפצת שמועות מסוימות בקרב הבחורים ממחלקה שלוש, שמועות שאחרי סיבוב ארוך חוזרות אל אוזניו ולבסוף הוא מאמין בהן יותר מכולם. על הפחד המפוקפק מהמוות נוספת כמיהה להרפתקאות וכעת ידה על העליונה. אייטרי מדמיין את הנשים שיפגוש באפגניסטן, את החיוכים השובבים במהלך ההתכנסות בבוקר, את המבטא הזר שיבטאו בו את שמו.

גם במהלך השיעורים של הסרן מסיירו כל מה שהוא עושה זה להפשיט ולהלביש אותן, ללא הרף.

"רב-טוראי אייטרי!"

במחשבותיו הוא קורא לכולן גֶ'ניפֶר. אין לו מושג מאיפה הגיע אליו השם, ג'ניפר, אוהוהו, ג'ניפר...

"רב-טוראי אייטרי!"

"לפקודתך!"

"אולי תואיל בטובך לחזור על מה שאמרתי."

"כמובן, המפקד. דיברת... על השבטים... נדמה לי."

"אולי אתה מתכוון לקבוצות האתניות?"

"כן, אדוני."

"ועל איזו קבוצה אתנית דיברתי בדיוק?"

"נדמה לי שעל... אני לא יודע, אדוני."

"רב-טוראי, תסתלק מיד מהאולם הזה."

האמת הכואבת היא שאייטרי מעולם לא היה עם אישה, לא באופן שהוא היה מגדיר שלם. איש מהמחלקה לא יודע, ואם יגלו זה יהיה אסון. רק צֶ'דֶרנָה יודע, אייטרי עצמו סיפר לו את זה ערב אחד בפאב, כששניהם היו שתויים ובהלך רוח של שיתוף סודות.

"שלם? אפשר לומר שאף פעם לא זיינת?"

"הי, אל תצעק!"

"אתה בצרות, אחי. ממש בצרות, לעזאזל!"

"אני יודע."

"בן כמה אתה?"

"עשרים."

"חרא. כבר בזבזת את השנים הכי טובות. עכשיו תקשיב טוב, זה חשוב. הכלי שם למטה הוא כמו רובה. קליבר חמש חמישים ושש מילימטר, עם קת מתכת וציין לייזר, צ'דרנה מכתיף כלי נשק בלתי נראה ומכוון אותו לעבר חברו. "אם אתה לא זוכר לשמן את הקנה מדי פעם, בסוף הוא ייסתם."

אייטרי משפיל את עיניו לקנקן הבירה. הוא לוגם לגימה נדיבה מדי, מתחיל להשתעל. סתום. הוא בחור סתום.

"אפילו מיטראנו מצליח לתקוע מדי פעם," אומר צ'דרנה.

"הוא משלם."

"גם אתה יכול."

אייטרי מניד את ראשו. לא מתחשק לו לשלם לאישה.

"אז בוא נחזור על החומר," צ'דרנה מחקה את קולו של סרן מסיירו. "זה בכלל לא קשה, רב-טוראי. תקשיב לי בתשומת לב. אתה פוגש נקבה שמוצאת חן בעיניך, אומד את גודל הציצים והאחוריים; עבדך הנאמן, למשל, אוהב את שניהם גדולים, אבל יש סוטים שמעדיפים נשים כחושות כמו אנשובי מיובש. אחר כך אתה מתקרב, מספר לה כמה שטויות ובסוף שואל אותה בעדינות אם מתחשק לה להתבודד."

"אם מתחשק לה להתבודד?"

"טוב, אולי לא בדיוק. תלוי בסיטואציה."

"שמע, אני יודע איך עושים את זה. פשוט עוד לא מצאתי את האחת המתאימה."

צ'דרנה הולם באגרוף על השולחן. הסכו"ם קופץ על הצלחות שקודם אכלו בהן צ'יפס, ומעורר בכך תשומת לב בשולחנות אחרים. "זאת הנקודה! אין אחת מתאימה. כולן מתאימות. כי לכולן יש..." הוא מתאר את האיבר, יוצר מעוין באצבעות. "בכל אופן, ברגע שתתחיל, תבין כמה זה קל."

נימת הדיבור של צ'דרנה קצת מעצבנת אותו. הוא לא רוצה שירחמו עליו, אבל המילים של חברו גם מעודדות. הוא נע בין רוגז להכרת תודה. הוא היה רוצה לשאול אותו באיזה גיל הוא התחיל, אבל הוא חושש מהתשובה: צ'דרנה ערמומי מדי, וגם יפה מדי, עם מצח רחב וחיוך מלא שיניים לבנות ורוע.

"אתה גדול כמו דינוזאור אבל מפחד מנקבות, איזה טירוף."

"אל תצעק!"

"לדעתי זה בגלל אמא שלך."

"מה הקשר לאמא שלי?" אייטרי מהדק את האגרוף סביב המפית. שקית מיונז חבויה מתפוצצת לו ביד.

צ'דרנה מייבב בקול פלסֶט: "אמא'לה, אמא'לה, מה כל הבנות האלה רוצות ממני?"

"די, כולם שומעים אותך." הוא לא מעז לבקש מפית מחברו. הוא מתנקה על פינת הכיסא. באצבע אחת הוא ממשש משהו שדבוק מתחת לכיסא.

צ'דרנה משלב את זרועותיו, מרוצה, בשעה שאייטרי מתרגז יותר ויותר. הוא משרטט עיגולים על השולחן בתחתית הלחה של הכוס.

"אל תעשה פרצוף כזה."

"איזה פרצוף?"

"עוד תראה שתמצא איזה טיפשה שתפשק בשבילך. במוקדם או במאוחר."

"לא כל כך אכפת לי."

"בקרוב נצא למשימה. אומרים שאין מקום יותר טוב מזה. האמריקאיות פראיות..."

אמא של אייטרי מגיעה לבֶּלוּנו מטוֹרֶמַג'וֹרֶה ברכבת לילה. ביחד הם עושים בזריזות כמה סידורים במרכז, אחר כך הולכים לבסיס, שבו הוא ישן בחדר מבולגן וחם מדי עם עוד שמונה חיילים. היא לא מפספסת את ההזדמנות לומר לו: "הכול באשמת העבודה שבחרת לעצמך. אתה, עם כל הדברים שיכולת לעשות, עם השכל שלך."

מרוב עצבים הרב"ט נאלץ לצאת, ממציא איזה תירוץ ומוצא לעצמו מקלט באחת הפינות ברחבה, ובה הוא עומד ומעשן. כשהוא חוזר פנימה, הוא רואה את אמו לוחצת אל החזה את התמונה מטקס ההשבעה שלו. "אני עוד לא מת," הוא אומר.

האישה פוערת את עיניה. היא סוטרת לו סטירה מצלצלת על הלחי. "אל תגיד יותר דברים כאלה. כפוי טובה שכמותך."

היא מתעקשת בכל מחיר לסדר לו את התיקים ("אמא יודעת שאחרת תשכח הכול"). אייטרי מתנמנם בשעה שהוא רואה איך היא פורשת באדיקות את הבגדים על המיטה. מפעם בפעם דעתו מוסחת וחוזרת לאמריקניות. הוא שוקע בתנומה מסעירה, מרייר על הכרית.

"בכיס הצדדי יש קרם לחות וסבונים, אחד בריח לוונדר ואחד טבעי. על הפנים תשים את הטבעי, כי יש לך עור עדין.

הכנסתי גם מסטיק לימים שלא תוכל לצחצח שיניים."

בלילה הם חולקים מיטה זוגית בפנסיון קטן, ואייטרי מופתע לגלות שהוא לא מתבייש לישון ליד אמו, אפילו עכשיו כשהוא גבר ואחרי זמן רב מחוץ לבית. הוא לא מרגיש משונה גם כשהיא מושכת את ראשו לעבר החזה הרפוי מתחת לכתונת הלילה ומחזיקה אותו ככה, כדי שיקשיב לפעימות הנמרצות של לבה, עד שהוא נרדם.

החדר מואר לסירוגין בגלל הסערה שפרצה אחרי ארוחת הערב, והגוף של האם נרתע מרעש הרעמים, כאילו הם מבהילים אותה בחלום. השעה אחרי אחת-עשרה ואייטרי מתקלף מהסדין. בחושך הוא מרוקן את כיס התרמיל וזורק הכול לסל הניירות, עמוק כדי שהיא לא תראה. אחר כך הוא ממלא אותו בקונדומים מסוגים שונים שהחביא במעיל ובתוך המגפיים הצבאיים הנוספים. הם רבים כל כך עד שיכלו להספיק למחלקה שלו במשך חודש של שחיתות בלי הפסקה.