לקראת יום המשפחה: המשפחה הנוספת שלי

נכנסתי לבית הגלגלים בידיעה שאני הולכת לבלות עם קבוצה שאיני מכירה סוף שבוע שלם. די קשוח לפעם ראשונה, אני מודה. כמעט קשוח כמו לבלות עם המשפחה המורחבת את ליל הסדר.

כשהגעתי הקבוצה הייתה באמצע בישולים לכבוד השבת. יותר נכון, חצי מהקבוצה עסקו בבישולים והחצי השני עסק בלנסות ולגנוב שניצלים חמים מהמחבת. גם אצלנו בבית זה ככה. מה שכן, כשאני מספרת שחצי מהקבוצה עסקה בבישולים אני לא מתכוונת רק למדריכים שבקבוצה אלא גם החניכים. נערים ונערות בעלי מוגבלויות פיזית שונות שלא עושים לעצמם הנחות.

יש מי שמצליח לעמוד בעזרת קביים ליד הגז ולטגן את השניצלים, יש מי שמצליח לחתוך תפוחי אדמה בישיבה על כיסא גלגלים ומי שלא שולט בידיו בצורה מושלמת מקבל עזרה ממדריך והם מקלפים ביחד גזר. שעה. אבל מקלפים ביחד. אני חושבת שזה תמצית ההרגשה שלי בבית הגלגלים. יש הרגשה של ביחד עוצמתי במקום הזה. אין חניכים ומדריכים אלא משפחה. ההמשך היה פחות פסטורלי, כשהגיע תור שטיפת הכלים כמו בכל משפחה כולם ניסו להתחמק.

בני נוער מצויינים שלא מוותרים לעצמם לרגע

משפחת בית הגלגלים שלי היא משפחה די מטורללת. כבר חמש שנים שאני בוחרת לקחת בה חלק על אף שיש משפחות שפויות ממנה. יש בה קבלה אינסופית של כולם ומהר מאוד מגלים שמי שיש לו צרכים מיוחדים הם בעצם המדריכים. יש במשפחה הזו בני נוער מצויינים שלא מוותרים לעצמם לרגע ונלחמים כדי להתנדב לצבא או לשירות הלאומי, נלחמים כדי לנסוע בתחבורה ציבורית כמו כולם, נלחמים כדי לשבת בכיתה עם חיוך למרות שלעיתים הם חווים הצקות, נלחמים להוכיח לעצמם ולסביבה שלהם שהם שווים כמו כולם.

זו משפחה שמצליחה לתת הרגשה של ביטחון ואהבה. אם למישהו קצת קשה, הוא לא צריך לפנות למדריך, בשביל זה יש עוד בני נוער מדהימים שהם מקור השראה. אין חלוקה למדריך וחניך והעזרה ההדדית היא בין כולם.

המשפחה השנייה שבחרתי לעצמי היא ערן, שלו נישאתי. ביחד הקמנו משפחה קטנה (לבנתיים) והבאנו לעולם לפני ארבעה חודשים את אלון. אלון הוא תינוק מתוק וחייכן, עם לחיים עגולות וכפלים בירכיים, שיהיה כמה שיותר לנשנש. הוא ממלא את הבית באושר והמבט שלו, מבט תמים ושלו יכול להמיס אבן. הוא התהפך לראשונה השבוע.

לא פשוט להקים משפחה. למרות שהבחירה בערן היא אמיתית ושלמה, למרות טישו הכלבה המקסימה שאימצנו ולמרות שאלון מספק לנו כל כך הרבה רגעי נחת, זה לא פשוט.

אני טיפוס די רגוע ומשחרר בדרך כלל. בגיל חודשיים כבר נתנו לחמותי לשמור עליו לסופ"ש שלם כשאנחנו נסענו לנפוש ובגיל שלושה חודשים ישנו עם אלון בשק שינה ואוהל. אבל ברור לי שבפעם הראשונה שלא ירצו לשחק עם אלון בגן ושהוא יישאר לבד בארגז החול, לא רק הלב שלו ישבר אלא גם שלי. ברור לי שכשאלון יחזור בוכה מבית הספר כי מישהו פגע בו גם אני אבכה מבפנים.

לתת לכל ילד וילד הרגשה שהוא תמיד רצוי, שווה ואהוב

אין הרבה מה לעשות עם זה, לא נוכל לעטוף אותו תמיד. אני רק מקווה שנצליח לצייד אותו בכמה שיותר אהבה, שייכות וביטחון בתוך המשפחה כדי שיוכל להתמודד עם הכל. אני מקווה שנצליח, כמו במשפחה הראשונה שבחרנו לנו בבית הגלגלים, לתת לכל ילד וילד הרגשה שהוא תמיד רצוי, שווה ואהוב. על הכלים אני מוכנה לוותר, ערן שוטף אותם נפלא.

כשהייתי בהריון, אלון כבר פגש את המשפחה הראשונה שבחרתי לי, משפחת בית הגלגלים, כולל מחנה קיץ בחודש תשיעי. גם לאחר שנולד, עם חלק גדול מהחניכים ומהמדריכים הוא כבר נפגש ואפילו הספיק לפלוט על חלקם. אבל השבת, אנחנו מגיעים לראשונה מאז שאלון נולד לבית הגלגלים. אני מקווה שהוא יצליח להרגיש בחושיו החדים את האווירה, שירגיש שם בבית. לפעמים, משפחה כן בוחרים.

• הכותבת עינב ציטיאט- ברוור, בת 30 מבאר שבע מתנדבת כחמש שנים בבית הגלגלים.
  

• ב-18.3 יתקיים אירוע ההתרמה השנתי של "בית הגלגלים" עם יהודית רביץ, בבית האופרה החדש, המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. לרכישת כרטיסים חייגו: 2343*, 054-2880484, או 09-9557999  ובמייל: info@beitgalgalim.org.il .
  

• רוצים גם אתם לעשות טוב? הצטרפו עכשיו ליום מעשים טובים והבטיחו את מקומכם ביום שכולו חגיגה של מעשים טובים.
•  לפרטים נוספים - "יום מעשים טובים" גם בפייסבוק .