"פתאום כבר לא מספיק לי להיות אמא"
במשך שנים השקעת את הנשמה שלך בילדים: דאגת, הקשבת, ליטפת ופשוט היית שם בשבילם. ועכשיו, כשהם קצת גדלו, את פתאום מרגישה שנותרת מאחור, לבד. לרגל יום האם, שחל מחר, הפסיכולוג גיל ונטורה נותן לך מתנה: לצאת לדרך חדשה - כזו שתחזיר לך את הריגוש לחיים
הסימנים הראשונים לא ממש מעוררים חשד. יש לך קצת יותר נתחים של זמן פנוי. הילדה כבר מעדיפה להיות עם החברות שלה. את מתחילה פחות לגלוש בערוץ "הורים", ופוזלת לערוצים אחרים. מתיישבת בבטן מין תחושה עמומה כזו, לא ממש משהו שרצים עליו לרופא, אבל החיים מתחילים להרגיש כמו חדר מגורים סביר, אבל אף פעם לא ממש מסודר. הנפש שלך שולחת איתות ברור. משהו חסר.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
אלף פרסומות יתריעו בפניך לרוץ ולבדוק סימנים מקדימים לסרטן השד חלילה, או למהר ולחסן את הבנות מפני קרצינומה ופפילומה מבעוד מועד, אבל מה לעזאזל אני עושה כשאני קמה בבוקר ופשוט... לא יודעת מה אני עושה, לאן אני הולכת ולמה? מישהו מדבר על הסימנים המקדימים לזה? מישהו המציא חיסון לזה?
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>
הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :
רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור
מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!
בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם
להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?
ברוך בואך למפלגת מחפשי המשמעות. אם תסתכלי ימינה ושמאלה תגלי שאת לא לבד. בכל יום ויומו המפלגה שלנו גדלה ומתברכת במאות אלפי אנשים עם שכל בריא, נשמה טובה וסימן שאלה ענקי שמרחף מעליהם.
רוצה לשמוע משהו מצחיק? גם לזה תרבות הצריכה המציאה פתרונות: סדנאות משמעות, מסעות אנרגטיים, סופי שבוע של מהות ורוחניות, טיפולים, ייעוצים וביוצים. רוצה לשמוע משהו עוד יותר מצחיק (ועצוב)? כמות שרותי המשמעות בעולמנו הולכת וגדלה - וכמות בני האדם שהולכים בעולם בתחושת אובדן משמעות רק הולכת ותופחת. מישהו כנראה פישל שם, במחלקת שירות הלקוחות השמיימית...
"אני אמא רעה ואדם אנוכי"
אבל בואי נחזור אליך, אל הסלון ואל חדר הילדים. יש מוקש מנטלי עתיק יומין שתמיד מקשה עליך את חיפוש המשמעות הזה. אשמה. להתרכז בעצמי פירושו להוריד את הרגל מדוושת האהבה לילדים, לא ככה?
אני אמא רעה, אדם אנוכי, יצור בינוני, מזניח ובלתי ראוי. אשמה אשמה אשמה.
אגב, לא תאמיני כמה פרסומות מנגנות בדיוק על מיתר האשמה המדויק הזה. מבין אותן. זה משתלם כלכלית. אבל את, יקירתי - תרגיעי. תרגיעי ומהר. התחושה הזו, של "פתאום לא מספיק לי להיות אמא", מאפיינת בדרך כלל דווקא את האמהות הטובות, את אלו שהתייחסו למלאכת גידול הילדים בדיוק כמאמץ שתכליתו היא בעיקר... לגדל ילדים.
לא תאמיני, אבל זה הצליח לך. נתת להם אהבה ונטעת בהם כוחות ובלי כוונה עשית בדיוק את מה שהטבע התכוון שתעשי - הכנת אותם להסתדר לבד בהרבה אזורים של החיים.
והרכבת ממשיכה לנסוע. התהליך הטבעי שעובר עליהם הוא לעוף מהבית ליותר ויותר נתחים של זמן. התהליך הטבעי שעובר עליך הוא לחשוב מה הלאה. פסיכולוגים בדרך כלל מטיפים - בצדק רב - שחשוב לעבד באופן מודע את התהליך הזה, למרות שהוא מסובך, עמום ורב פנים.
למה באופן מודע? כי אם תדחיקי משולחן העבודה שלך את הבור הזה, יקום הלא מודע שלך וימצא פתרון דחק מעאפן. לא זוכרת את השכנה שלך מקומה ב' שפתאום באמצע החיים נכנסה לתוך רומן? איך לא האמנת? מה בכלל היה חסר לה? וזה עוד כלום לעומת הזאתי מהמשרד ליד בעבודה, שבשנה אחת העלתה 15 קילו ופתאום נכנסה לדיכי שלא יוצאים ממנו.
אז מה עושים עכשיו?
ברור שהדוגמאות הללו קיצוניות וצווחניות מדי. מה שקורה בדרך כלל הוא התכנסות למצב של יאוש שקט. סתמיות חביבה. לכאורה, לא חייבים להגדיר ולחפור. אפשר פשוט ליהנות מהדברים הרגילים בחיים. וחוצמזה, ונטורה, אתה מדבר הרבה וכואב, אבל איזה פתרונות אתה מציע? תכל'ס - מה עושים?
פאק, איך שאני שונא את השאלה הזו. לא בגלל שאני לא חושב שיכול להיות לך יותר טוב.
יכול להיות לך יותר טוב וצריך להיות לך יותר טוב. אני פשוט פוחד שתיקלעי למערבולת פתרונות האינסטנט.
כדאי שתפנימי - משמעות החיים שלך לא נמצאת אצל אף אחד אחר, ויותר מכך אף אחד בעולם לא מחזיק בקרבו את השאלות שאת צריכה לשאול או אפילו את הדרך שבה את צריכה לשאול אותן. האחרים בחוץ יכולים רק להדהד לך, להציב מראה, לעורר מחשבה.
את יכולה לתדלק אצלם, בכיף, אבל לא קם הגורו שיחליף אמת משעממת אחת: בדרך הזו את הולכת לבד. לא כי את רעה או פגומה. זו דרך שנועדנו ללכת בה לבד. מותר ורצוי לשתות קפה עם חברות בדרך, לספר לעולם מה קורה ולשאול בעצתו, אבל בחיים אל תתפתי לזרוק את האחריות למשמעות על מישהו אחר.
ואם חפצתן בשורה תחתונה פרקטית - אני חושב שהחיפוש הזה כדאי שיתרגם את עצמו לכדי החלטה או החלטות. הוא לא אמור להישאר תהליך מנטלי נטו. פסיכולוגיה טובה באמת אף פעם לא מסתכלת על "בואו נדבר על זה" כעל מטרה וערך עליון.
תזכרי דבר אחד: מותר להיכשל, החלטות יכולות להתהפך, חרטות יהיו, אבל תמיד,
תמיד - תישארי בתנועה. מנוחה ושלווה הן עסק שמתאים יותר לסייסטה של שבת בצהריים. לא לחיים שלמים.
גיל ונטורה מתבונן לאופק כמה שהוא יכול, והוא גם פסיכולוג, מומחה לחשיבה יצירתית ,ומעביר את הקורס "לחשוב כמו פסיכולוג: יישום עקרונות פסיכולוגיים בחיי היומיום "
