אהוד בנאי ומשינה: ככה אנחנו רוצים להיפגש

כבר בדקה הראשונה על במת היכל התרבות אמש (ג'), ברור היה שיובל בנאי ובן דודו אהוד בנאי הם מרכז הסיפור: ההופעה המשותפת שלהם אמנם כוללת את להקת משינה, כמו שעשו ב-2007 עם "נפגשים בסיבוב" - ואמנם פה ושם שלומי ברכה קיבל שורה לשיר, ויחד עם מייקל בנסון הם קרעו גיטרות עם אהוד, וליוו את הסקסופון הנצחי של חודורוב - אבל לרוב משינה היתה שם בתפקיד "והלהקה", כמו גם הנגנים המשובחים שהגיעו מהצד של בן הדוד המבוגר מבין השניים.

צילומים: ירון ברנר

מהדקה הראשונה גם היה ברור שהמבוגר בין השניים הוא זה שבאמת מנצח על הכל. אולי מתוך יראת כבוד, אולי זו פשוט הכריזמה השקטה, העשירה והתמיד בוטחת של אהוד שכל שריקת בלוז כנעני נראית עליו כמו דבר חכמה. הוא עלה על הבמה חבוש בכובעו עם הגיטרה והמפוחית הנצחיים שלו, יובל מסופר בחולצה מכופתרת וסוודר - שיפשוט עד סוף הערב - ועם שני האנסמבלים מאחוריהם, התחילו לנוע מ"השיר הזה מתחיל כאן" ("יוצא לאור")  - ועד "תחזור", שסיים את המופע והדהד: "זה לא נגמר".

הצליל היה עשיר, מלא בקלידים, כינור, פריקשנים וקישוטי מפוחית - שישבו באופן טבעי על השירים של זה ושל זה. למי אכפת אם משינה הצליחו או לא להיות חברים, שהם לקחו הפסקה מלהיות להקה, שיובל לא תמיד מדייק בצליל או בקצב. על הבמה הכל התכנס לרקמה אנושית אחת חיה. הדי.אן.איי המשותף השתלט על השירים והפך אותם לתבשיל אחד נפלא, שממנו ניזונו השניים כבר בינקותם.

לרגע נדמה ש"להתראות נעורים" שייך בכלל לאהוד. שטבעי לעבור מ"דוד ושאול" אל "בדרך אל הים". "עגל הזהב" קיבל את הריפים המוכרים של משינה וזכה לטיפול חשמלי משובח בידיים של אהוד, ברכה ובנסון. ולא, זה לא היה מוזר שהיו שם גם כינור ואקורדיון, זה פשוט עשה את הקהל שמח.

בל נשכח, בחגיגה לקחו חלק גם כמה מהנגנים המרגשים של הרוקנ'רול בארצנו - גיל סמטנה על הבס, נושי פז על הגיטרה, ערן פורת על התופים, ניצן חן רזאל על הכינור, אלעד כהן בונן על פריקשן וביל צור על הקלידים. בדרך כלל הם רק עם אהוד על הבמה. כאן זה הרגיש כאילו הם גם תמיד עם משינה.

שיר אחרי שיר העניקו הבנאים לקהל את פסקול החיים שלנו כאן - בין בחירות, חיפוש תשובה ומלחמה. מסיפורי הגולשים של המשינאים ועד עבודת הבניין של אהוד, שהובילה ל"ערבב את הטיח אחמד" וממנו - כמו במהדורות החדשות שלנו - אל 82' בגבעות של ביירות. "הכל חוזר על עצמו", אמר יובל רגע לפני שעבר ל"למה לי פוליטיקה עכשיו", שנפתח במפוחית הדרומית של אהוד.

את הפתעת הערב קיבלנו בדמותו של הדוד גברי בנאי, שעלה אל הבמה נרגש ודומע, הצטרף לזמירות של "רחוב האגס 1" - והודה שהשיר הזה תמיד גרם לו להתרגשות. אלה המילים ששמעו בילדותם שם. לא את כולן הוא זכר, אבל עיניו הדומעות וקולו הנרעד צמררו את הקהל, שבאותו רגע רצה להזמין את עצמו לערב שבת אצל משפחת בנאי - והוא נעמד על רגליו. "הייתי הבייביסיטר של שני הילדים האלה", אמר לאחר התשואות הרמות להן זכה. "שמרתי טוב, לא?".

שלישיית הבנאים המשיכה ל"בין זכרון יוסף לשכונת הפחים" שכתב האב והדוד יוסי בנאי ז"ל, ולאחר מכן המשיכו אל "זאת שמעל למצופה", כאילו היו שלישיית הגשש החיוור, כאילו לא לפספס עוד פיסת ארצישראליות שאיפיינה את המופע הזה.

כדי לחדש אותו מאלה שקדמו לו, לפני כמעט שמונה שנים, העניק כל אחד מהם ביצוע מחודש לשירו של האחר. באופן מפתיע אהוד עשה זאת עם ביצוע יפהפה, כמעט משיחי, ל''את באה לבקר''. מפתיע בעיקר בגלל האירוטיות הגלויה של השיר הזה, שהופכת בפיו לשיר קוסמי, אם כי לא מאוד טבעי לו. משינה החזירו בביצוע ל"בלוז כנעני" שכתב אהוד למאיר אריאל.

"טיפ טיפה" ו"ג'מלי פורוש" כבר הורידו מיובל את הסוודר, ואיפשרו לו לרקוד את הריקוד המוזר שהפך לסימן ההיכר שלו. מיותר לציין שגם הקהל כבר מזמן לא ישב על הכסאות, מוכן לקבל את "אין מקום אחר" בשילוב "היידישע-ראסטאמן" לסיום. או לפחות עד שיעלו להדרן סוחף של ארבעה שירים נוספים.

ההיסטוריה התרבותית שלנו מונחת במופע הזה, והקהל המעורב בגילו, מוצאו, מינו ופתקו בקלפי - מצא שם את מי שהוא רוצה להיות: מין יצור כלאיים כזה ששר ביידיש ובערבית, לוקח קצת אקורדיון רוסי לצד סקסופון במבטא אמריקני, טובל במאעוולים ורבעי שמיניות - ומקנח בצעקות "או או או או, גילה גילה בוצ'ה בודי".