"יש מבקרי קולנוע שאי אפשר לקרוא אותם"
הדוקומנטריסט סטיב ג'יימס תיעד את מי שנחשב לאחד מגדולי מבקרי הקולנוע בעשורים האחרונים, רוג'ר איברט. כשזה הלך לעולמו הפך הסרט "החיים עצמם" למעין מצבה. "זוהי ביוגרפיה, שהפכה להספד", הוא אומר בראיון לשמוליק דובדבני, מבקר הקולנוע של ynet, ומוסד בפני עצמו
ב-4 באפריל 2013 הלך לעולמו רוג'ר איברט, אחד ממבקרי הקולנוע המשפיעים והחשובים בעשורים האחרונים. זאת, אף שכתב בעבור השיקגו סאן טיימס - לא בדיוק עיתון יומי בשיעורם של הניו יורק טיימס או הוושינגטון פוסט. הפופולריות שלו היתה נעוצה בכתיבה השנונה וחדת האבחנה שלו, ולא פחות מכך - בעובדה שאיברט אהב סרטים, והאהבה הזו ניכרה בכל אחת מהביקורות שכתב, גם באלו השליליות.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
בעבור רבים, ואני בתוכם, איברט היה מוסד של איש אחד. לא היה סרט שהלכתי לצפות בו מבלי לבדוק, לפני או אחרי, כמה כוכבים הוא העניק לו (הדירוג שלו נע מכוכב אחד לארבעה). לא תמיד הסכמתי איתו - ועם יד על הלב, תובנותיו לא היו עמוקות במיוחד - אבל היה לו הכישרון הנדיר לזהות במדויק את הכנות והזיוף בסרטים שראה. בצירוף ידע אנציקלופדי וכתיבה נגישה, הפך למבקר המוביל באמריקה.
קריאה בביקורות שפרסם לאורך כחמישים שנות קריירה - כולן בשיקגו סאן טיימס - מהווה לא רק צלילה מרתקת אל תוך ההיסטוריה של הקולנוע המודרני, אלא מספקת גם הצצה לעולמו של מי שחי את חייו בסרט.
"החיים עצמם: יומנו של מבקר קולנוע" ("Life Itself") הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב איברט וראתה אור ב-2011, וגם שם סרטו הדוקומנטרי של הבמאי סטיב ג'יימס, המתבסס עליה ומביא את סיפורם של חיים שלמים שהתנהלו באולמות הקולנוע. אלא שהסרט, שישודר ביום ראשון (22.2) בערוץ yes דוקו וגם ב-yes VOD, הפך שלא במתכוון לאנדרטה, שכן איברט, שבשנים האחרונות לחייו ניהל מאבק מתוקשר במחלת הסרטן, הלך לעולמו במהלך הצילומים.
הטריילר של "החיים עצמם"
"זה היה חלק בלתי נמנע מהסיפור", מסביר ג'יימס בראיון ל-ynet. "מצד אחד הסרט הוא ביוגרפיה ביקורתית שמנסה לבחון את מקומו של איברט בתרבות הקולנוע. אבל זו גם הספד, קינה עליו". ג'יימס, הזכור לטובה מסרטו הדוקומנטרי "Hoop Dreams" על תלמידי תיכון בשיקגו החולמים על קריירת כדורסל מקצוענית, חבר ביצירת הסרט למרטין סקורסזה וסטיבן זליאן שהפיקו. סקורסזה אף נמנה על הדוברים בסרט, לצד גדולים וטובים אחרים כמו הבמאים ורנר הרצוג, רמין בהרני, ואווה דוורניי (במאית הסרט "סלמה") והדוקומנטריסט ארול מוריס.
הסרטן שתקף את איברט בשנת 2002 הביא בעקבותיו סדרת ניתוחים בפה ובגרון, שכתוצאה מהם הוסרה הלסת שלו והוא איבד את היכולת לדבר. עם זאת, הוא המשיך להופיע בפומבי ותקשר עם סביבתו באמצעות מחשב. אני תוהה אצל ג'יימס האם לא חש קושי לתעד את ההתדרדרות הגופנית שחווה איברט בחודשי חייו האחרונים ואשר עיוותה לחלוטין את פניו.
"בכל סרט דוקומנטרי ישנן רמות של כנות", הוא משיב, "ישנם סרטים שהולכים רחוק מדי, ואז הם חוטאים בניצול. זה קו בעייתי בסרטים דוקומנטריים, בעיקר כשדברים רעים קורים לאנשים בסרט. בסופו של יום, אני רוצה ללכת לישון בתחושה שנהגתי כבן אדם בסיטואציה ולא רק כקולנוען. לעיתים מזומנות זה אומר לכבד את פרטיותם של המתועדים".
איברט, הוא מוסיף, התעקש שהסרט יספק תיאור כן של מחלתו והטיפולים שהוא עובר, על אף הסתייגותה של אשתו, צ'אז. יתר על כן, ממש לפני תחילת הצילומים הוא שלח מייל לג'יימס בו כתב: "זה לא רק הסרט שלך". על פי ג'יימס, איברט ראה עצמו שותף ביצירה המתגבשת, אך הקביעה הנחרצת הזו לא היוותה חריגה מיחסי המתעד-מתועד המתבקשים בצילומי סרט שכזה.
"הוא ביקש להבהיר ולהזכיר לי שבגלל המצב הרציני של הסרטן שחזר, הסרט הוא במידה רבה סרט שלו כפי שהוא שלי. ליתר דיוק, זה יותר סרט שלו משום שאלה הם חייו המתקרבים לסופם", מבאר ג'יימס, "עם זאת, הוא הקפיד להבהיר שאינו תובע שליטה על דבר. כתבתי לו בחזרה שלא הייתי עושה את הסרט אם זה היה אחרת, אבל גם הדגשתי שאני רואה במתועדים שותפים לעשייה, שאני לא עושה סרט על אנשים אלא במידה מסוימת איתם".
זה בוודאי לא קל עבור המתועד להסיר ידיו מתיעודו שלו.
"אני מברך על כל תרומה של רוג'ר לסרט, כל עוד הוא הבין שאיני חייב לקבל את הערותיו. דווקא משום שהוא היה אדם יצירתי, הוא אהב את העובדה שחשתי כך, והיה מעודד מתשובתי".
אבל "החיים עצמם" הוא קודם כל סרט על קולנוע, על אהבת קולנוע, ועל הקריירה של עיתונאי צעיר בשיקגו סאן טיימס, שהפך למבקר הקולנוע החשוב ביותר באמריקה, והראשון שזכה בפרס פוליצר (על הדרך הוא גם מספר בגילוי לב על ההתמודדות שלו עם אלכוהוליזם). הוא היה האיש שליווה בנאמנות את תעשיית הסרטים האמריקאים - כמה מבכירי הבמאים בה אף הפכו לחבריו ואחד מהם, מרטין סקורסזה מתוודה בהתרגשות כיצד איברט ושותפו לתכנית הטלוויזיה "At the Movies", ג'ין סיסקל תמכו בו באחד מרגעי השפל של הקריירה שלו.
מנגד, איברט לא היסס לתרום כמה מהקטילות העסיסיות והססגוניות שידעה ביקורת הקולנוע. על "בראון באני", סרטו המושמץ של וינסנט גאלו, הוא כתב שהצפייה בבדיקת הקולונוסקופיה שלו מהנה יותר. כאשר גאלו כינה אותו בתגובה "חזיר שמן שנראה כמו סוחר עבדים", ענה לו איברט: "יום אחד אני אהיה רזה, אבל וינסנט גאלו תמיד יישאר הבמאי של 'בראון באני'". מה שאגב לא מנע מאיברט לצפות בגרסה הערוכה מחדש של הסרט, ואף לאהוד אותה.
"היה לו כישרון לכתוב על סרטים בדרך שהיתה נגישה", מנסה ג'יימס לפענח את סוד הפופולריות של איברט. "לעיתים ישנם מבקרים שפשוט בלתי אפשרי לקרוא אותם, הם לא כותבים מוכשרים והם לא מארגנים את ביקורתם בדרך קוהרנטית וקולחת, וכמובן שלא אזכיר שמות. הביקורות של רוג'ר היו תמיד מהנות לקריאה. בין אם אהב את הסרט או לא. הן תמיד היו ברורות. תמציתיות. והוא מצא דרך לשלב את ניסיון החיים שלו מבלי לגנוב את תשומת הלב מהסרט.
"הוא תמיד כתב על מה שהסרט גורם לו להרגיש, ומעולם לא איבד את זה. בהמשך הוא המציא את עצמו מחדש באינטרנט. הוא היה אחד המבקרים הנחשבים הראשונים שתפסו את האינטרנט כהזדמנות להרחיב את קהל הקוראים ולדבר לקהל רחב יותר, בינלאומי. היו לו הרבה קוראים צעירים. הוא כל הזמן חידש את הפורמט של ביקורת הקולנוע".
"החיים עצמם" מתמקד בתוכניות הטלוויזיה שהגיש יחד עם סיסקל, מבקר הקולנוע של העיתון המתחרה, שיקגו טריביון. התוכנית שודרה בין השנים 1975-1999 והיא הרחיבה את השפעתו של איברט משמעותית והפכו את עמיתו ואותו לצמד המבקרים המפורסם ביותר באמריקה. שיטת הדירוג שהנהיגו שהתבססה על הנפת האגודל ("Thumbs-up, Thumbs-down") וזו הפכה לסימן ההיכר שלהם. סיסקל עצמו נפטר ממחלת הסרטן ב-1999, וסרטו של ג'יימס משכיל להעביר את מערכת היחסים המורכבת ביניהם לאורך השנים, שמזכירה את "הזוג המוזר" ו"צמד בכותרות" של ניל סימון.
איברט וסיסקל מתוך "At the Movies"
"במהלך התוכניות הם עברו משנאה תהומית זה כלפי זה, לאהבה", מבהיר ג'יימס. "היחסים ביניהם היו תמיד מורכבים. רגע אחד הם יכלו לאחוז איש בגרונו של רעהו ובמשנהו לצחוק וליהנות זה מחברתו של זה, אבל הם תמיד ידעו שיחד הם טובים יותר מאשר לחוד. אחרי הכל, התוכניות האלה הפכו אותם לעשירים. איש לא עשה דבר כזה קודם. השניים האלה הביאו את ביקורת הקולנוע להמונים. הם עודדו אנשים לחשוב יותר לעומק על סרטים שהם צפו בהם".
לא חשת מוזר לעשות סרט על מבקר קולנוע שכתב על סרטיך?
"כל השנים הקפדתי על ריחוק ממנו. למען האמת, לא ידעתי שהוא פיתח ידידות עמוקה עם מספר קולנוענים, שרובם נמצאים בסרט. תמיד כשהייתי רואה אותו כאן בשיקגו היינו משוחחים קלות והייתי ממשיך הלאה. לא חשבתי שיש לי זכות להיות באיזשהו קשר איתו. כך שאף על פי שהוא כתב בצורה אוהדת על סרטיי, לא ממש הכרנו זה את זה. אם הייתי חבר שלו זה היה מקשה על עשיית הסרט. זה היה סרט אחר לגמרי. יותר אישי".
לסיום, אני מציין באוזני ג'יימס שהסרט שלו עצוב מאוד. לא רק משום מותו של איברט, אלא גם כי הוא עוסק בתקופת הזוהר של ביקורת הקולנוע, בימים בהם הייתה לה השפעה, אנשים קראו אותה,
והמבקרים היו בעלי ידע תרבותי וקולנועי נרחב. התחושה היא, אני אומר לו, שהימים האלה חלפו עברו להם.
"חלק מהזוהר נעלם משום שסרטים, בעיקר באררצות הברית, איבדו את מרכז הבמה לטלוויזיה ובמיוחד לטלוויזיה בכבלים", מסכים ג'יימס. "עליית המאסטרים האירופאים, הקולנוע האמריקאי החדש של שנות ה-60 וה-70, העמידו את הקולנוע במרכז התרבותי באופן שלא נכון יותר היום למרבה הצער. הפרדוקס הוא שככל שמשמעותם התרבותית של סרטים דעכה, נעשים יותר סרטים מאי פעם. אני חש צער על מבקרי קולנוע כי הם צריכים לצפות בכל כך הרבה סרטים והעורכים מחייבים אותם לכתוב 200 מילה על הסרט, ולכן הכתיבה והמחשבה לעומק על סרט אפשרית פחות ופחות".
זוהי מציאות די מדכדכת.
"רוג'ר היה תמיד אופטימי. הוא תלה תקוות באינטרנט ביחס לביקורת הקולנוע כי הוא חש שהוא פותח את הדלת לקולות מסוגים שונים, יוצר דמוקרטיזציה של נוף ביקורת הקולנוע. אני חושב שהוא צודק. רוג'ר לא היה מומחה לקולנוע, הוא לא למד קולנוע, אך היתה לו קריירה של 50 שנה ושילמו לו כדי להפוך את עצמו למבקר גדול. האפשרויות האלה פחותות יותר היום".
