ידידה שלי מנהלת רומן וממני מצופה לפרגן

במוצ"ש האחרון צעדנו בחזרה הביתה מהגלידה וחידשנו, הקטנה (3) ואני, דיון חשוב שהחל כבר בצהריים ושכותרתו האקדמית היתה: "שמירה על גבולות הגוף, על צנעת הפרט ועל איברינו האינטימיים בעידן של אתגרים ביתיים משתנים ושל מקלחות ילדים משותפות". או במילים אחרות, היא נפגעה מאד שלא נתתי לה לגעת לאחיה התינוק בבולבול.

לטורים הקודמים של רון רוזן:

לכל רצון יש מחיר, אך אני רוצה דירה ולא תהיה לי

היא בת זוג יקרה אך מפנקת, המובטלות שלי

אשתי באמת משתדלת, אבל היא לא אמא שלה

זה החל במקלחת של הצהריים, ואז היא שילבה בשיחה אפקטים קוליים בעוצמה משתנה, השתטחות ריצפתית כמיטב מסורת הקניון, הפסקות נשימה והבטחות חנוקות ש"רק פעם אחת, אבא, כי ביקשתי יפה". עמדתי בסירובי ושילמתי על כך מחיר, כמובן. היא רצה לג'ינג'ית שישבה במטבח, ובזעקות של ניצולת רצח עם, הלשינה עליי. באופן מעורר תדהמה ממש, זכיתי מהג'ינג'ית לגיבוי. בכל נושא אחר היא בדרך כלל נכנעת מיד, וכדי לחסוך לכולנו חוויה ווקאלית לא פשוטה של רבע שעה לפחות, מצווה עליי תמיד באנגלית "Just let her".

כך, מצאתי את עצמי בעבר מאפשר לקטנה לדחוף לי אצבע ללבן של העין "כי זה מצחיק", לזרוק את השלט של הטלוויזיה לאסלה "רק פעם אחת ודי", ולערבב את השוקו עם הקוצץ ציפורניים "כי זה ממש כמו כפית רק בלי העיגול בקצה". שמחתי לגלות שיש לנו, כהורים, קו אדום ברור ושהוא עובר מילימטר לפני הבולבול של הקטנצ'יק. הגענו, אם כן, הביתה מהגלידה לקראת שעת השינה עם גבול חדש בחייה, ודווקא באווירה נינוחה ומחויכת. כבר הצלחתי ממש לראות בעיני רוחי את השבוע הרגוע שאני צועד לעברו. אבל ל-א', חברה טובה כבר המון שנים, היו בשבילי תכניות אחרות לגמרי.

לחברה הכי טובה שלי יש סוד שאסור שיתגלה(צילום: Shutterstock)

להכשיר את השרץ

בראשון לקראת הצהריים היא התקשרה. א' (37) החליטה שאני אהיה שותף הסוד היחיד להרפתקה שלה. היא הסבירה שבחרה בי, כי בתור מי שאין לו בעיה להשפיל את עצמו מדי שבוע לפני כל המדינה ב-ynet, אני בטוח אבין את העליבות שלה יותר מכל אחד אחר שהיא מכירה. סך הכול הוחמאתי נורא. בכלל, אני בתקופה טובה ויציבה כל כך בחיי שלי, שמי שלא נמנה על המעגל המשפחתי הקרוב שתקוע איתי ובוחר באופן וולונטרי שאמלא איזשהו תפקיד בחייו, כנראה נמצא במקום נמוך אפילו יותר. אז הסכמתי להיות אוזן קשבת. אבל אז גיליתי שהיא לא מחפשת אוזן קשבת. כלומר, היא כן, אבל בעיקר היא מחפשת מישהו שיכשיר לה מוסרית את הרומן שהיא מנהלת עם דמות ציבורית די מוכרת ומאד נשואה.

   <<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>

אחרי שתם טקס השבעת הסודיות הטלפוני בו הייתי צריך להקריב שני אנשים (סליחה אבא, סליחה אמא), היא גוללה באוזניי את הסיפור. זה התחיל כבר לפני שבועיים. היא הרגישה שאם צנטריפוגת השגרה שהיא חייה תמשיך להסתובב עוד יום אחד נוסף, משהו אצלה או יתפוצץ או יגרום לה לשקוע בדיכאון אמיתי כזה, עם אשפוז והכול, או שהיא פשוט תעזוב את הבית ותיעלם. היא מתה על הילדים שלה, היא אוהבת ומעריכה את בעלה, אבל היא לא מסוגלת לראות את עצמה שוב מכינה כריכים בבוקר, יוצאת לעבוד, חוזרת לכביסות, לחיתולים, מכינה ארוחת ערב ונרדמת מול הטלוויזיה בשמונה בערב. "הרגשתי ממוטטת, לא מעייפות כמו משעמום", היא חידדה.

לא ציפיתי להפוך לצלע האמצעית של הרומן שלה(צילום: shutterstock)

רומן אחד, שלוש צלעות

הם הכירו באתר אינטרנט שמתמחה בהיכרויות לנשואים תחת מעטה חשאיות, ומאז היא ב"היי מטורף" להגדרתה. "אין נקיפות?" הקשיתי. "יש מלא, מדחיקה", ענתה. דיברנו שעה וגיליתי שהם טרם נפגשו. היא עוד בשלב הווטסאפ כל חצי דקה איתו, ושיחת טלפון כל לילה כשהיא יוצאת כאילו לרוץ. היא מתלהבת כמו טינאייג'רית מיוחמת ומצפה ממני שאתן רוח גבית למה שעלול להיות מסע מסוכן מידי של הרס עצמי מכדי שארצה לקחת בו חלק, גם אם שולי בהחלט.

מצד אחד, המצפון שלי קטן וצר מלהכיל בתוכו משפחה מפורקת, במיוחד כזו שקרובה לליבי. מנגד, אם היא היתה רוצה לשמוע הטפות של אמא שלה, היא כנראה הייתה מתקשרת אליה. היא זקוקה להבנה, לתמיכה ולפרגון. ניסיתי לשאול למה היא לא מוצאת ריגוש בתחום אחר מעט פחות בעייתי מוסרית, כמו התמכרות לסמים למשל, אז היא שאלה בעדינות אם אני מסוגל להיות חבר שמפרגן ולא שופט דפוק.

מאז הפכתי בעל כורחי לצלע השלישית של הרומן הנרקם הזה. אנחנו מדברים כל שעתיים ומנתחים כל סמיילי שהוא שולח לה. היא שולחת לי צילום מסך של כל סמס ממנו כדי שאנסח לה תגובות שיהיו שנונות מספיק. בשם החברות אני צועד איתה יד ביד אל עבר מה שעלול להפוך לחורבן טוטאלי של חייה. אני כמעט לא מסוגל לבצע את התפקיד הנבזי הזה שהיא כפתה עליי, אבל אני לגמרי לא מסוגל למעול בתפקיד החברי, כפי שהיא הגדירה אותו, ולהשאיר אותה לבד.

בינתיים הם רק מתכתבים(צילום: shutterstock)

הסמסים שלי היו שנונים דיים, והסתבר שהם "מאתגרים אותו מחשבתית וגורמים לו לרצות אותה בטירוף", כך הוא סימס לנו שלשום. ההבנה שתרומתי למאמץ הזה לא לגמרי פאסיבית גרמה לי להרגיש זוועה. אז במסווה של פרגון ניסיתי לפחות לשתול מסרים סמויים שישרתו את המטרה ההפוכה - הסברתי לה שעם כל השמחה שלי בשבילה, היא חייבת להפנים שהיא לא באמת מעניינת אותו, שכמו שיש לו אותה יש לו בטח מלא אחרות, שאחרי היום שבו הוא ישיג את מבוקשו היא תוכל לראות אותו רק בטלוויזיה, ואז הוא שלח לה למשרד זר פרחים פסיכי באיזה 400 שקל.

הערב הם עומדים להיפגש בפעם הראשונה. אתמול עוד ניסיתי להפחיד אותה מעט במרומז, להזהיר בעקיפין ולהרתיע בנימוס חברי מחבק. כמובן שזה לא עזר. הערב, כשאשב עם הג'ינג'ית שלי על הספה והיא תשקע בפרק של 'שובר שורות', אני אנדוד במחשבות ואתייסר. לא אשקוט מהמחשבה שרק לפני כמה ימים הסכמתי לשלם מחיר כדי למנוע נגיעה מיותרת בבולבול אחד, וכבר היום, להבדיל, קידמתי נגיעה מיותרת כל כך בבולבול אחר.