רוכבים ובוכים
זהו הספורט הכי אכזרי שיש, ומאז שערוריית הסמים של לאנס אמסטרונג, הוא סובל מבעיית תדמית קשה ומעננת שמועות על שימוש בחומרים אסורים. אבל עכשיו סוף סוף גם לישראל יש קבוצת אופניים מקצוענית. צדוק יחזקאלי הצטרף לרוכבים של "סייקלינג אקדמי" שהתחרו בטור של סן לואיס, מרוץ האופניים הגדול והיוקרתי של דרום אמריקה - ותיעד אלף קילומטרים של זיעה, מאמץ על-אנושי והתרסקויות מדממות על האספלט במהירות של 60 קמ"ש. הכתבה מתוך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
ההתרסקות
צ'יראס. קורדובה. צהריים
ענן האבק שהתנשא על הדרך המובילה מהעיר הקטנטנה והנידחת, מרוחקת יותר מ-1,000 קילומטר של שממה ריקה מבואנוס-איירס, החל להתפזר לאטו יחד עם ההד המתרחק של השעטה הגדולה. נדמה היה כאילו חזינו זה עתה בעדר פרים דורסני שנמלט מאחת החוות והרעיד את השלווה הנצחית של הערבה הארגנטינאית בטרם נבלע אל תוכה והתפוגג.
"שיט", סינן בתסכול רן מרגליות וחבט בגלגל ההגה של השברולט שעליה דהרנו כמטורפים בקצהו של ענן האבק, מצביע על דמות קטנה ושברירית הכפופה על הכידון בנסיון נואש להתמודד מול הרוח ולהדביק את דבוקת הרוכבים הצבעונית שהתרחקה ממנו במהירות מסחררת.
"אוי לא, זה עידו"! קרא באכזבה כואבת מרגליות, הבוס של קבוצת האופניים המקצוענית העברית הראשונה, כאשר התברר שאכן מדובר בזיהוי ודאי. מיד אחר כך באה קללה נוספת. הפעם דוקא בערבית מדוברת. היא לא כוונה חלילה לרוכב הישראלי הצעיר שלו, אלא נועדה בעיקר כדי לבטא את מפח הנפש וההחשש שעידו ו-57 הקילוגרמים הנוצתיים שלו עומדים בפני רכיבה נואשת וחסרת סיכוי אל מול הרוח הפרועה, רכיבהשעלולה להיגמר ברכב האשפה האוסף את אלו שכוחם תש, רוחם נפלה או שניהם ביחד.
זה ימים ארוכים שאנחנו דוהרים אחרי עדר הזוי של רוכבים אחוזי טירוף בטור של סן לואיס, שנחשב למירוץ הגדול ביותר של דרום אמריקה. אולם ממרחק אפס, קילומטר אחרי קילומטר, שבעה ימים ארוכים על פני מרחביה העצומים של הסיירה הארגנטינאית, הוא מתגלה יותר כזירת התכתשות מדממת. זהו קרקס נודד אכזרי של גלדיאטורים בגוף מוכה רזון ונשמות של מאזוכיסטים המוטלים יום אחר יום לתוך זירה לוהטת של חום ואבק כדי להתענות משרירים צורבים ו-190 פעימות לב לדקה. מדי פעם, בצמרור צווחני של חיכוך מתכת באספלט, הם מתרסקים זבי דם וקמים מחדש בנסיון להשיג מחדש את השיירה הנמלטת, מתרוממים בתקווה עמומה לזכות ברגע של תהילה שכמעט לעולם אינו מגיע, נידונים לחיי נצח של סיגוף עד שיוחלפו בגוף אחר, טרי ורעב יותר. "קאידה"! "קאידה" (התרסקות), זועק מדי פעם הרדיו שמשדר בלייב מה קורה במירוץ, ומרגליות חש כל פעם את המחנק מחדש ברכב הליווי. "רק שזה לא יהיה רוכב שלנו" הוא ממלמל פעם אחר פעם.
אנחנו לא זקוקים לאנקות יאוש וצווחות כאב מזילברשטיין השתקן והמסוגר כדי להבין את חומרת המצב. בחמשת הימים האחרונים הספקתי לעמוד מקרוב על עקשנותו וקשיחותו של הרוכב משוהם, אחרי שרכב שנה שלמה בקבוצה מקצוענית מיפן, זילברשטיין הוא הבחירה הראשונה של מרגליות, והוא תלה בו תקוות רבות.
אלא שיומיים קודם לכן נקלע עידו להתרסקות דקות ספורות לפני שהדבוקה הגיעה לעליית הסיום, תופת של עשרה קילומטרים שלה חיכה בכליון עיניים. "כבר ראיתי את ההר", סיפר לי באותו לילה בחדרו על המרורים שאכל בקילומטר ה-132, על סף העליה. "היה לי נורא קשה לקום. ידעתי שזה גמור מבחינתי". אבל הוא קם וטיפס כל מטר ארור בידיעה שפספס את ההזדמנות הכי גדולה שלו רק בגלל מזל דפוק. כי ככה זה באופניים, הספורט הכי אכזרי והכי לא מתגמל שיש. אתה יכול להסתגף כנזיר, לאכול פסטה נטולת טעם (שמן זית ורוטב עגבנית האסורים באיסור חמור) וחטיפי חלבון מאוסים במקום מזון של בני אדם, להתאמן בדיוק על פי הספר במשך חודשים עד שבא לך כבר להתאבד מהסלט התפל הזה של סבל ושעמום - ולראות את הכל יורד לטמיון בגלל האדיוט הזה שלפניך, שנופל ולוקח גם אותך אל האספלט.
התבוננתי במרגליות בשעה שעידו המתין להכרעתו. לא קינאתי בו. מרגליות (26) היה עד לפני שנה רוכב מקצועני בפול טיים ג'וב. הוא תובעני מרוכביו בדיוק כפי שהיה כלפי עצמו לפני שהקריירה והחלומות התרסקו לו מול העיניים. "אופניים זה לא כף" הוא נוהג לומר. "זה סיוט."
כח רצון ויכולת סבל בלתי אנושיים הם תנאי סף בספורט הזה. מרגליות ידע מה מוטל על כף המאזניים. הטור של סן לואיס הוא מירוץ הבכורה של הקבוצה החדשה, המיזם המהפכני הנועז שבו השקיע חודשים של עבודה, ולא פחות חשוב - יותר ממיליון יורו מכספו הפרטי של האיש אותו הדביק בחלום. הזימון של הקבוצה הישראלית שזה עתה נולדה למירוץ הבין לאומי היוקרתי היה כמעט נס, כאילו בארסה מתמודדת מול בית"ר נורדיה בטורניר פתיחת עונה בקמפ נואו, והוא ידע כמה חשוב שהופעת הבכורה תצלח ושכל הרוכבים שלו יסיימו את המירוץ לצידם של כמה מהגדולים בעולם. לא מעט התלבט מי יבחר לשגר לארגנטינה, ואוטוטו המשימה כמעט הוגשמה. כל ששת הרוכבים שלו היו עדיין לגמרי בתמונת המירוץ. עד עכשיו. עד הרגע הזה שבו זילברשטיין החל לחהתפרק לו מול העיניים.
אבל כל זה היה בטל בשישים אם יסכן את בריאותו של הגלדיאטור הקטן. "איך אני ארגיש אם אאיץ בו להמשיך עכשיו וזה יגמור לו את הברך ואת העונה כולה?" שאל אותי מרגליות כאשר זילברשטיין התרחק לרגע. "אל תקנא בי עכשיו". טוב, זה אפילו לא עלה על דעתי לרגע.
החולם
נווה שלום, בואכה לטרון. 9 בבוקר
כשאני עושה את דרכי מתל-אביב כדי ללוות מקרוב את אימון הבוקר של הקבוצה הישראלית בהכנותיה האחרונות לקראת ארגנטינה, אני מרגיש בר מזל שהפעם השארתי את האופניים בבית. שיהיה ברור. אני נרקומן אופניים. מכור ללא תקנה עם אפס סיכויי גמילה. למעשה, את שלוש השנים האחרונות אני מבלה בחציית הגלובוס על גבי שני גלגלים קטנטנים. ובכל זאת, אם יש דבר שאני מתקשה עדיין לסבול זה לרכוב בקור גשם ורוח - שהם התפריט המוגש בבוקר הזה. ולכן העיניים הבורקות של רוני בראון (47), המייסד, הבעלים והמממן של "סייקלינג אקדמי", תופסות אותי קצת בהפתעה.הנה בן אדם יותר שרוט ממני. נראה שהאיש מתמוגג לחלוטין מההזדמנות להתענות קצת בטיפוס על נס הרים בלווית 12 הצעירים האלו - מחצית מהם ישראלים והשאר ממדינות כמו פולין, צ'כיה וסלובקיה- נותן להם הזדמנות להגשים את החלום כנגד כל הסיכויים ולהפוך יום אחד לרוכבים מקצוענים מהדרג הבכיר בעולם.
החיבור הזה בין איש עסקים המקדיש את מירב כישרונו לתחרות במגרש הפיננסים הבינלאומי - בר און הוא הבעלים של חברה המתמחה בהלוואות בנקאיות הממוקמת בשוויץ - לבין קבוצת אופניים מקצועית נראה הזוי לגמרי.
"אל תחפש אצלי אינטרס כלכלי או נפשי. אני לא צריך אהבה או הכרה" אומר בר און, איש סימפטי, חם, שמצביע על העובדה שאפילו שם החברה שלו אינו מתנוסס על מדי הקבוצה. די קל להאמין לו, אפילו לציניקנים כמוני.
החינוך שספג בבית הביא בסופו של דבר ללידה הלא צפויה של "סייקלינג אקדמי". בר און, שהחליט להעתיק בחזרה את מקום מגוריו משוויץ לישראל, נתקל יום אחד, כשיצא לטפס בעליה המיתולוגית לנס הרים, המבחן האולטימטיבי של הרוכב הישראלי, בצעיר נמוך קומה עם פני ילד ועיניים סקרניות. להלן רן מרגליות.
אני חייב להעיד כאן שלעולם לא אוכל לגלות את האוביקטיביות העתונאית המקודשת כשמדובר במרגליות. הכרתי אותו לפני שנים רבות בקבוצת הרכיבה החובבנית שלנו, תערובת של בני 40 פלוס שנדבקו בנגיף האופניים באופן אנוש ונערים עם שאיפות לקריירה צנועה בענף. אבל הנער ממודיעין היה אחר. הוא היה כריזמטי, כובש, תאב ידע ורחב אופקים, עם יכולת להתחבר ולהתחבב בשניות. מסוג האנשים שנותנים את התחושה שיום אחד יכבשו את העולם. לאו דוקא כי הם הכי מוכשרים, אלא כי הם הכי רוצים. כן, אפשר היה לנצח את רן הקטן בספרינט אופניים, אבל לא היה לאיש סיכוי נגדו בשאפתנות וביכולת המדהימה לרתום אנשים להגשמת שאיפותיו. כבר בגיל 16 גייס ספונסרים לממן את חלומו האחד והיחיד: להיות הרוכב הישראלי הראשון שיגיע לטור דה פראנס.
זה לא היה סיפור מעניין כל כך אם מרגליות היה באמת רוכב בעל יכולות יוצאות דופן. אבל הוא באמת לא היה כשרון מספיק גדול. "אין לו מנוע", פסק מקס ללי, רוכב איטלקי אגדי שאליו נשלח פעם להתרשמות. חצי עולם ידע את זה אבל מרגליות לא נתן לפקפוקים לעצור אותו אף פעם. האש שלו הדביקה את כולם, כולל אגדות בענף העולמי. בירן ריס, מנהל קבוצת האופניים המובילה בעולם "סקסו בנק", השתכנע לתת לו חוזה מקצועני לא מעט בזכות האש והקסם והאמונה המידבקת. אין רוכב אופניים ישראלי שקיבל חוזה כזה. לא עד אז ולא מאז.
אלא שמקץ שנה מסויטת בליגה של הכי גדולים באה ההתפכחות. כואבת. מרירה ומדכדכת. "בתוך תוכי הרגשתי שאני זיוף" סיפר לי מרגליות בהתבוננות עצמית נדירה בכנותה. "בקושי רב הייתי מגיע לקו הסיום. אבל כמו כמעט כל הרוכבים, הייתי אלוף בהדחקות. כולנו מאומנים בלהדחיק כאב, סבל וכשלונות. אני זוכר ימים שחלמתי שהקבוצה תבחר לשלוח אותי לטור דה פראנס למרות שבבירור הייתי בין הגרועים. עד כדי כך הייתי מנותק כי לא יכולתי לראות כלום אלא את המטרה הזו. לא הבנתי שהחלום הזה גם מוחץ אותי. שלפעמים צריך לדעת לוותר". לעולם ייצרב בו הרגע בו נקרא לשיחה עם ריס, הבוס הכל יכול: "לא רציתי להאמין שהוא יזרוק אותי. גם כשהוא שאל אותי מה התכניות שלי ,ניסיתי עדיין להיתמם. חשבתי שאני יותר חכם מכולם. אמרתי לעצמי שהוא לא יודע איזה דרך עברתי כדי להגיע לפה. אבל אז הוא אמר את המשפט: 'רן, אין לנו מקום בשבילך יותר. אבל אם תרצה נוכל לשלב אותך במשימות אחרות.' מיד חתכתי אותו: 'אין מצב! אני רוצה להיות רוכב אופניים!' הייתי על סף דמעות אבל כשיצאתי החוצה הרגשתי הקלה אדירה. כל מה שלא הייתי מוכן לאמר לעצמי, נאמר עכשיו. מישהו הציב לי סוף סוף ראי מול הפנים".
מאז היום המר ההוא, לפני יותר משנתיים, מרגליות חיפש דרך חדשה להגשמה עצמית. משהו שיחליף 9 שנות מרדף אחרי חלום מנופץ. זה היה מסע מדכא במהלכו מצא את עצמו אפילו מאחורי כסא במשרד ברוקרים תל-אביבי, עד שקלט שיש לו יעוד אחר. חייב להיות. שהרי תשע שנים של חיי עבדות למען חלום לא יכולים להתנדף כך סתם. זה היה ההסבר למה שעתיד להיוולד מהחיבור עם רוני בר און. זה לא קרה מיד. לקח זמן עד שהניצוץ של רן הדליק את ליבו תאב האתגר והחזון של בר און, אבל יום אחד, בעודם מטפסים ביחד על הר אימתני באיטליה, זרק בר און את המשפט: "יאללה רן, אז בוא נקים קבוצה מקצוענית".
הפחד
וילה מרצדס. שש וחצי בערב
"מה אני עושה פה?"
השאלה הזו היכתה עכשיו במוחו של יואב בר בעיתוי הכי דפוק שניתן להעלות על הדעת, כאשר הסופה המשתוללת של 150 הרוכבים, הוא ביניהם, הלכה וקרבה אל עיר השדה הקטנה וילה-מרצדס בדרומה של פרובינציית סן-לואיס, נתונה בקדחת הטירוף לחצות את קו הסיום.
זה יותר מארבע שעות טחנה הדבוקה את כבישי המהמורות בארץ סוף העולם הזו במהירות ממוצעת של למעלה מ-44 קמ"ש, אבל עכשיו, כשפאתי העיירה כבר נראו למרחוק, המהירות הפכה למסחררת ממש. אלוהים, חשב בר, אנחנו כבר שעה שלמה על 60 קמ"ש. אבל זו לא היתה רק המהירות הבלתי נתפסת שטיטלה את נפשו של החיפאי בן ה-24, אלא הקרבות שהתחוללו ללא הרף בין הרוכבים סביבו כעדת לוליינים המתכתשת על חבל דק. מכות. צביטות. דחיפות. מדי פעם התרסק מישהו ולקח עמו אל האספלט כמה אומללים חסרי מזל אחרים. מאז קנה לו אביו את זוג האופניים הראשון עברו כבר 11 שנה, שבמהלכן עבר השתתף באין סוף מירוצים, אבל הוא מעולם לא חווה אינטנסיביות כמו ברגעים האלה. בר חש פחד עמוק, וזה היה אולי הסימן הכי מובהק לכך שבעצם אין לו מה לחפש כאן. "מירוצי אופניים זה מקצוע לאנשים לא בריאים בנפשם" נוהג מרגליות לומר. די בצדק. כולנו כאלה. כשאתה טס בירידה ב-100 קמ"ש על צמיג דקיק כאשר משגה קטנטן או תקר שנגרם בגלל מסמר יכולים למרוח אותך על המדרון - אתה מדחיק. מתעלם. זה הנשק היחיד שלך.
אבל בר הרגיש עכשיו שהנשק הזה כבר לא עובד. לא עכשיו. לא במירוץ המקצועני הגדול הראשון בחייו. כמה שעות אחר כך, שרוע על מיטתו במלון, שיחזר במוחו שוב ושוב את רגעי האימה האלה ובעיקר את מה שחוללו אצלו. הוא נדחק אחורה לזנב הדבוקה, מעדיף לא להפגע מאשר לנסות להילחם על מיקום טוב. דף התוצאות לא שיקר. מקום 132, הרבה אחרי חבריו לקבוצה, עידו וארבעת הזרים. "אולי אני לא שייך" הסגיר את תחושותיו לדרור פקץ', רוכב ותיק שגויס כמאמן הישראלי של הקבוצה החדשה. פקץ' יכול להיות קשוח. שבוע קודם לכן ראיתי אותו מאיים על רוכביו "לקרוע את החוזים של כולכם" כאשר תפס מישהו מקצר את המסלול ברכיבת אימון. אבל אין כמוהו להבין לנפשם של רוכביו בעת מצוקה. עכשיו ניסה להרגיע. תמיד יש את היום הבא, המירוץ הבא, נחמתו האולטימטיבית של רוכב. פקץ' האמין שזה יבוא.
אחרי הכל, בר היה הסיפור הכי מיוחד מבין כל המגוייסים החדשים. הוא כבר פרש מאופניים חצי שנה קודם לכן, מיואש מהסיכוי להגיע אי פעם לקריירה מקצוענית. מהרבה בחינות יואב בר הוא הסיפור האופייני של הרוכב הישראלי התחרותי: אפס תנאים, אפס תמיכה. כדי לקיים את עצמו עבד כמכונאי אופניים וחסך עבור ההזדמנות להשתחל מדי פעם למירוצים קטנים באירופה, חי לבד וסבל מבדידות. "לא הייתי מוכן יותר להמשיך בדרך בלי שום סיכוי", הסביר את החלטתו לפרוש ולהרשם ללימודים באוניברסיטה, לאחר שאין ספור אימיילים ששיגר לקבוצות מקצועניות זרות הושבו ריקם. אבל מרגליות ופקץ' שכנעו אותו לחזור מהפרישה ולתת צ'אנס לדלת שהקבוצה הישראלית החדשה פתחה בפניו. בעיניהם, בר ייצג את הסיבה הכי מובהקת להקמתה של "סייקלינג אקדמי": להעניק למישהו שבילה מחצית מנערותו על אופניים הזדמנות אמיתית בספורט הכי תחרותי והכי מפרך מכולם.
כמעט 20 אלף רוכבי ברמה והפוטנציאל של בר וזילברשטיין מתדפקים על שערי הקבוצות המקצועניות והחצי מקצועניות ברחבי העולם. הבכירות שבהן, אלו שמשלמות משכורת ראויה לשמה (כמה עשרות אלפי יורו לשנה) מונות פחות מ-20 רוכבים. עוד 150 קבוצות מדרג נמוך יותר יעניקו לרוכב במקרה הטוב אלפיים יורו וידרשו שתתן את כל הדם והזיעה שיש לו. "הסייקלינג אקדמי" משלמת ל-12 רוכביה 500 יורו בחודש. נשמע מגוחך? לא עבור זילברשטיין, בר, בן איינהורן, רועי גולדשטיין, וגיא גבאי - הרוכבים הישראלים של הקבוצה שגויסו משלד נבחרת ישראל. הקבוצה עצמה מתנהלת בתקציב מגוחך שמאלצת את מאמנה, אילן אולמן, לרדוף אחרי ספונסרים כדי לקדם את הספורט. "אין השקעה, אין טיפול, אין תשתית, אין כבישים בטוחים, אין אפילו וולודרום (מתקן אימונים ותחרויות בסיסי) אחד", מונה אולמן את רשימת "האין" הישראלית. כדי לעקוף את קמצנות הממסד הוא מנהל קמפיין גיוסים פרטי ומתפלל שיימצאו עוד רוני בר אונים - נס כמעט נפל מהשמיים. כי עד היום, רוכבים ישראלים לא קיבלו שקל משכורת. עד היום עשו להם טובה כשמימנו להם זוג אופניים או חטיפי אנרגיה.
"לפעמים קצת מעצבן אותי ששחקן כדורגל בליגה ג' מרוויח פי כמה ממני" מגחך זילברשטיין. אבל מרגליות אומר שזה לא רק המשכורת, מגוחכת ככל שתהיה. "אני נותן להם לא רק הזדמנות אלא כל התמיכה שאני במשך שנים יכולתי רק לחלום עליה". זה כולל אופניים, ציוד, נעליים, תזונאים, מכונאים ומאמנים ועוד אלפי הפרטים שמרכיבים את עולמו של רוכב מירוצים. אבל העיקר הוא השקט הנפשי שזה מעניק לך. מישהו דואג לך וכל מה שנותר לך זה להקיא עכשיו דם בלי לטפל גם בשרשרת האופניים שלך או לרדוף אחרי מישהו שיעסה את השרירים הדואבים בתום 200 קילומטר מתישים. כאן, בסן-לואיס, הם באמת קיבלו הכל, מעידוד וליטוף בלתי פוסק להרימם מרגעי המשבר, ועד הרפידה הרזרבית לנעל הרכיבה שתוחלף בעת הצורך דרך רכב הלווי מבלי לעצור ולאבד את הדבוקה בעודה הטסה ב-50 קמ"ש.
לא תמיד המסירות הזו מספיקה. בסן-לואיס זינקו רוכבי הקבוצה למקצה נגד השעון באופניים רגילים בעוד הקבוצות המקצועניות הבכירות בעולם התחרו מולם באופניים אווירודינאמים מיוחדים ומהירים בהרבה. איש מהרוכבים לא העז לקטר למרות שאיבדו שניות רבות ויקרות בשל נחיתות הציוד. גם יואב בר, שהתאושש מהלם טבילת האש של היום הראשון ורכב נפלא באותו אחר צהריים לוהט ברחובות הנמסים של סן-לואיס. בסיום הוא ראה בעיניים כלות כיצד השניות האבודות עלו לו עשרות מקומות בדירוג. מרגליות ניצב שם ואכל את הלב. "אני מרגיש אשם", אמר במבוכה. " זאת האחריות שלי לתת לרוכבים שלי את כל הכלים להצליח והיום לא יכולתי לעשות את זה".
הפה הגדול
סן לואיס, 11:00 בבוקר
מארק קאבנדיש - הספרינטר מספר 1 בעולם האופניים והאיש החתום על יותר ממאה נצחונות בספורט שבו אנשים מסיימים קריירות בלי נצחון ארור אחד לרפואה - נועץ בי מבט ספק ארסי, ספק זועם וספק לגלגני לפני שהוא זורק את המשפט הבא:
"תגיד, אתה בטוח במאה אחוז שאף אחד מהעתונאים האלה פה מסביבנו לא דופק את אשתך"?
שקט של תדהמה משתרר במסיבת העתונאים. כמה מהעתונאים הבריטים מכחככים במבוכה, אבל ניכר שהם מופתעים הרבה פחות. "הרגזת אותו כהוגן", יגיד לי אחר כך אחד מהם ומתעניין: "לא ידעת שצריך להזהר עם קאב?"
לא. האמת שלא. נכון שידעתי שלסקוטי הקטן הזה יש פיוז קצר וגישה שחצנית של אחד שלא רואה איש ממטר. בשונה מהנוף הרגיל של רוכבים בעלי אישיות משמימה ונטיה לא לומר שום דבר מעניין ומעורר מחלוקת, קאבנדיש הוא המרענן הרשמי של הענף. האיש שיש לו תמיד מה לאמר ותמיד יודע איך להגיד את זה. למעשה, מאז התפוגגותו הטראגית והמשפילה של לאנס ארמסטרונג לא קם לו יורש כמו קאבנדיש. דעתן, מרתק, מחוצף, אחר שלא לוקח שבויים.
כך שבאמת לא ציפיתי שהשאלה (הקצת) פרובוקטיבית בנושא השנוא מכל תקפיץ אותו ככה לשמיים.
כי מה כבר שאלתי בעצם: האם היום, ארבע שנים אחרי הסתלקותו המבישה מהבמה של הביג בוס לאנס, הוא בטוח שהרוכבים בדבוקה מסביבו מדוושים להם עם דם נקי מחומרים אסורים וחמצן מועשר.
אבל התשובה, גסת רוח ככל שתהיה, לא ניסתה להתחמק. אחרי שקצת נרגע, שקאבנדיש טרח והסביר ארוכות, שעולם האופניים פוסט עידן לאנס נקי היום מאי פעם.
העובדות כבר נראות על האספלט. גם על הכבישים רב המהמורות של סן-לואיס. הדבוקה נעה במהירויות נמוכות יותר מאשר בתקופת הסמים בתחילת שנות ה-2000, ולא רואים יותר את הרוכבים הללו שמפעילים לפתע מנוע טורבו אחרי 150 קילומטרים ונעלמים כאילו כל הדבוקה עמדה מלכת.
בסן-לואיס, המרוויחים הגדולים של העידן הנקי יותר היו דוקא רוכבים כבר, זילברשטיין ושות'. "בעידן הסמים לא היה לנו סיכוי לסיים את המירוץ הזה" אומר מרגליות. "פשוט לא היה לנו מה למכור כרוכבים נקיים מול מלוכלכים".
השאלה הגדולה המרחפת מעל כל הפרויקט הישראלי המהפכני הזה היא האם יש לו סיכוי לשרוד. כי בר און הוא האיש היחיד שמחזיק כרגע את העסק התובע כמיליון יורו לשנה. זו הסיבה שהוא ומרגליות עסוקים עד מעל הראש בנסיונות לגייס ספונסרים ובעלי הון נוספים. "אני מודה שמעולם לא תיכננתי להשקיע כל כך הרבה כסף. אין לי כיסים כאלו עמוקים. אבל נסחפתי",הוא אומר.
- נסחפת?
בר און מחייך: "כן, אבל בכיף".
בסן לואיס הוא היה בשמיים, ממתין לרוכבים בפסגות ומחבק אותם בחום, רוכב באימונים וזורק מיליות עידוד בביריפינג האחרון בוואן לפני הזינוק או מעניק ליטוף ניחומים במלון אחרי סיום הקטע.
לא מעט גורמים בענף האופניים בארץ חוששים שבר און הוא סוג של פאטה מורגנה. אשלייה. הם חוששים שבר און מתייחס לקבוצה כצעצוע חביב. כשיימאס לו הוא יפטר ממנו ויותיר את הרוכבים שלו עם חלום מנותץ.
"זה לא צעצוע. זה בנפשי. אני כאן כדי להשאר", הוא אומר. "אני רואה רוכב שלנו, ואולי הקבוצה כולה , מגיעים לטור יום אחד. באמת. אני מאמין בזה. ולכן אעשה הכל כדי לתת לה ולרוכבים זמן לגדול".
אני לא הייתי בונה על זה כחלום קרוב. מרגליות, למוד הלקח מהניסיון שלו עצמו, מעדיף שהרוכבים שלו לא ישאו את המשא הזה על הגב. אז רובם נזהרים מהאמירה המחייבת ומעדיפים להגדיר את החלום במושגים קצת יותר מתונים ומעשיים. "אני מסוגל להגיע לקבוצה מקצוענית מהדרג הכי בכיר. יש בי את זה אבל אני עדיין לא שם" אומר לי בר לקראת סוף המירוץ. מדי יום הלך בטחונו וגבר, מוצא את עצמו רוכב שכם אל שכם מול שמות שעד כה "ראיתי אותם רק בטלוויזיה". אבל כמו זילברשטיין, הוא לא מרשה לעצמו להתנתק מהמציאות: "אני יודע שהסיכיים לא גבוהים. אולי חמישה, אולי עשרה אחוז. אבל אין לי מה להפסיד".
הפסגה
בדרך למיראדור דל סול. אחר הצהריים
כשאני מטפס באופניים על אחת מפסגות סן-לואיס, אני מבין את יחסי האהבה-השנאה לספורט הזה. אתה יכול לטפס עוד מיליון פעם ולעולם לא תתרגל לכאב ולמאמץ המרוקנים את מוחך מכל מחשבה מורכבת מלבד הזעקה הזו לשרירים הצורבים שלך, שלא תיתן להם להכריע אותם. "shut up legs" - זה גם המשפט המרוח על גרביהם של יואב והחברים שלו שעוד מעט יעשו את דרכם לכאן. על המשפט הזה חזרתי מיליון פעם אחרי פציעתי הקשה, כשרגליי סירבו להשמע לי, ואז איכשהוא, הם נענו שוב.
רק כשאני מגיע לפסגה, מתמקם על צלע ההר וממתין לרמזים לשיירה המתקרבת - המסוק, האופנוענים, שאון הצ'אקאלאקות של השוטרים הארגנטינאים - אני יכול ליהנות מהלוקסוס של התפעמות מהמראה מסביב. מהמשפחות עטופות דגלי ארגנטינה החונות שעות רבות לצדי הכביש בהמתנה, מהלב הפועם של הטור, מתוקתק ומאורגן להפליא במדינה מבולגנת להפליא. ההסבר הוא במניע. בארגנטינה כמו בארגנטינה הכל פוליטי. המושל והפרובינציה משקיעים 5 מיליון יורו בארגון הטור הזה כל שנה ומעלים את החבל הנידח שלהם ובאותה הזדמנות גם את המושל על המפה. כבר עשר שנים, הטור רק גדל משנה לשנה, משודר ונצפה על ידי מיליונים. "אנחנו מחזירים את ההשקעה בגדול" אמר לי המושל קלודיאו פוג'י כשנפגשנו ערב אחד. אני הייתי מוטרד כיצד
משקיעים מיליונים בקרקס נודד כאשר מסביב המדינה קורסת. יום אחד כמעט טבענו בגשם סוחף שהציף חצי עיר. אבל כשראיתי את ההמון על הפסגות, נטשתי ולו לרגע את הציניות שלי.
עכשיו, על הפסגה האחרונה של הטור ,בגובה 2,200 מטר, הגיע תורו של עידו זילברשטיין להראות ממה הוא עשוי. זילברשטיין, שגורלו כמעט ונחרץ בתחילת היום, שהברך איימה להכריעו. "תן לזה עוד נסיון. לפרוש תמיד תוכל" אמר לו מרגליות מעבר לחלון.
הנהון. הגו מתכופף אל הכידון. הרגליים חוזרות לעבוד. השרירים מקבלים את הפקודה שזו העת לשתוק. 20 דקות מאוחר יותר הדביק הגלדיאטור הקטן את הדבוקה ובסוף היום הגיע לפסגה. הוא סיים. כמו כולם - כמו כל הרוכבים של מרגליות והאקדמי שלו. צעד קטנטן. אבל צעד ראשון
לפנייה לכתב/ת 
